בישראל ובחמאס ביקשו אמש לסיים את סיבוב הלחימה הנוכחי, כל צד מסיבותיו: בחמאס מחשש להידרדרות שתסכן את נכסיו ברצועה, בישראל - כדי להימנע מהסלמה ערב חג הפסח. הרציונל הזה ליווה ביממה האחרונה את הפעילות בדרום. ישראל אמנם ביצעה את סבב התקיפות המאסיבי ביותר מאז סיום מבצע עופרת יצוקה, וגם גבתה מחיר (לפחות 18 הרוגים), אבל בחרה יעדים בפינצטה ותוך הקפדה שלא לדחוק את חמאס לפינה. גם בעזה הקפידו שלא לחרוג מהפעילות השגרתית; 150 רקטות ופצצות מרגמה נורו, מספר שיא בשנתיים האחרונות, אבל תוך הקפדה מקבילה שלא לתת לישראל תירוץ לשבור את הכלים. על רקע הטנגו הזה שמנהלים הצדדים, בלטו שלושה עניינים שמחייבים תשומת לב: הראשון - אחמד ג'עברי. הרמטכ"ל של חמאס מבדל את עצמו מהזרוע המדינית, ומקצין את תגובות פעיליו: הוא אישר אישית את ירי הטיל לעבר אוטובוס התלמידים, נקמה על חיסול חוליה ששלח לחטוף ישראלים בסיני. ייתכן שמעשיו מושפעים מהעריקה הסיטונית לארגונים קיצוניים יותר, ואולי מהעובדה שמוחמד דף מאתגר את מנהיגותו. כך או אחרת, ג'עברי במצב רוח קרבי, וזה מדאיג את ישראל. השני הוא כיפת ברזל. 8 יירוטים מוצלחים בתוך 48 שעות זאת הצלחה מסחררת למערכת שטרם השלימה את שלב הניסוי המבצעי. לרוע המזל, לישראל יש היום רק שתי סוללות, מעט מדי מול האיום והצרכים. במדינה שבה מעבירים מיליארדים בין סעיפי תקציב ומחלקים כספים לעניינים סקטוריאליים, לא נמצא כסף למערכת שמצילה חיים (ועדה של הכנסת קבעה כי דרושות 13 סוללות כדי להעניק הגנה סבירה ליישובים בדרום ובצפון). טוב תעשה הממשלה אם תתקן מייד את העיוות, ותמצא את המימון הנדרש לעוד סוללות, וגם להאצת הפיתוח של שכבת ההגנה הבאה - "שרביט קסמים". זה לא יבטיח ניצחון במלחמה, אבל בהחלט ייתן ביטחון לאזרחים ומרחב תמרון לדרג המדיני ולצבא. העניין השלישי הוא הלחץ - בשני הצדדים. ממערב לגדר וממזרח לה מגיבים מהר כדי לקבע הישגים. הקרב העיקרי הוא על הפעילות בשטחים הצמודים לגדר, המשני הוא על התגובה. כל צד רוצה להראות שהוא לא פראייר, שהוא מרתיע. כאשר אלה הם פני הדברים מצטמצמת בכל פעם ההפוגה בין הסבבים, ואנו מוצאים את עצמנו בעימות לעיתים תכופות יותר. נכון לאמש היה לישראל ולחמאס עניין להרגיע, אבל כאן ושם יודעים שהקלישאה נכונה - הסיבוב הבא הוא רק עניין של זמן, כנראה שזמן קצר.
