"אנו לא יכולים לתת יד להרס מערכת הבריאות הציבורית, החלטנו על שביתת אזהרה בת יומיים", כך הצהיר אתמול ד"ר ליאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית. עוד קודם אמר אידלמן שההסתדרות הרפואית, המאגדת את מרבית הרופאים בישראל, יוצאת "למסע להצלת מערכת הבריאות הציבורית". במסגרת זו הם דורשים להעלות באופן דרמטי את השכר של כל הרופאים (ביותר מ-50 אחוז ולהערכת משרד האוצר בכמעט 100 אחוז), וכן לשפר את תנאי העבודה והשכר של הרופאים בפריפריה, לשפר את תנאי העבודה והשכר של המתמחים ועוד. אין ספק שחלק משמעותי מדרישות הרופאים מוצדקות, ושהיענות לדרישות אלה תביא למטרה שכולנו מייחלים לה: שיפור איכות וזמינות השירות הרפואי שכולנו מקבלים בכל מוסדות הבריאות בארץ. אין ספק גם שמוסרית, ציבורית, דמוקרטית וחוקית מותר לארגוני הרופאים לאחוז בנשק השביתה, ואף לממש אותו במידת הצורך. אולם הרופאים, דווקא הרופאים וקודם כל הם, צריכים לשבות רק אם כלו כל הקיצים ורק אם לא נותרה בידיהם כל ברירה אחרת. דווקא משום שחיינו ממש תלויים בהם, הם צריכים לשבות רק אם באמת אין להם שום ברירה, וכעת עדיין רחוקה מאוד השעה שבה אין כל ברירה אחרת. עדיין ניתן וצריך לקיים משא ומתן משמעותי עם המעסיקים, להמשיך ולגייס את דעת הקהל לטובת הרופאים ולטובת חיזוק הרפואה הציבורית, וכן לגייס את הממשלה והעומד בראשה. שביתת רופאים נחשבת גם בעיני חלק מהממסד הרפואי עצמו, בעיקר כל מי שעוסק באתיקה רפואית, כעניין מאוד בעייתי מבחינה מוסרית ושנוי במחלוקת אידיאולוגית. אפילו תקנון האתיקה של ההסתדרות הרפואית בארץ קבע כי מותר אמנם לרופאים להשבית את המערכת הרפואית (למשל במקרים של אלימות נגד רופאים), אבל זאת רק במקרה שאין חלופה אחרת, בנסיבות קיצוניות ובמידתיות הראויה. הרופאים עדיין רחוקים היום מאוד מלמצות את כל האמצעים והכלים העומדים לרשותם במאבקם הצודק ברובו למען הרפואה הציבורית בישראל, ולכן בשלב הזה השבוע השביתה היא אינה מוסרית, אינה מוצדקת והיא ביטוי לכוחניות ולאגרסיביות השוררות בקרב הנהגת ההסתדרות הרפואית, שלעיתים נדמה כי היא ממש ששה אלי קרב. שביתה צריכה להיות נשק יום הדין של הרופאים, שמספיק שמאיימים להשתמש בו כדי להשיג הישגים. מימוש של האיום הזה באופן פזיז ובלתי מוצדק עלול רק להחליש את הרופאים ואת מאבקם, לכרסם בתמיכת הציבור במאבק ולפגוע קשה לשווא בציבור החולים.
