כמו בעת ההתמוטטות של ברית המועצות, וכמו באיראן היום, גם המומחים לענייני מצרים ויתר המהומות בארצות ערב לא שמים לב למשברים כלכליים מאחורי המהומות. כך, למשל, העבר הסוציאליסטי של מצרים נשכח. אך הוא זה שגרם למשק המצרי לפגר והוא שרושש את ההמונים, ועשה אותם מלאי מרירות ושנאה. הוא גם זה שיצר מתיחות פוליטית חריפה שהסתיימה בהתמרדות. כשנאצר וחבריו תפסו את השלטון הם העתיקו מודל סוציאליסטי קיצוני שהיה שכיח במדינות העולם השלישי, בייחוד באפריקה. רבים ממנהיגי אפריקה, הודו וארצות ערב נדבקו בסוציאליזם רדיקלי. בהגיעם לשלטון הם הלאימו את כל "אמצעי הייצור" וההון, כמצוות המרקסיזם, כלומר השליטו את הפוליטיקאים (בשם המדינה, כמובן) על כל הפעילות הכלכלית. התוצאה היתה פיגור קשה של המשק והחברה. הסוציאליזם מעניק כוח אבסולוטי לממשלה, ויוצר בהכרח ברית משחיתה בין פוליטיקאים, ביורוקרטים וטייקונים. האחרונים הקימו מונופולים ואוליגופולים חמסניים שרוששו בייחוד את השכבות מעוטות ההכנסה, אשר חלק נכבד מהכנסתן הדלה נעשק על ידי הפקעת המחירים של המונופולים. חוסר התחרות גרם גם לאי יעילות, לתפוקה נמוכה ולשכר עלוב. הנפוטיזם והשחיתות פרחו. הפוליטיקה הקצינה והיתה לאלימה עקב התחרות המחריפה על "הטבות" ממשלתיות (שחלקן מומן בסיוע חוץ). הפוליטיזציה הגוברת והתרוששות מרבית העובדים גרמו למתיחות פוליטית ולחוסר משילות. אלה גרמו להידרדרות של המשק ולעשיית המשטר, שנמצא מאוים, למשטר דיכוי עריץ. לפני עשור היתה ליברליזציה נרחבת של המשק המצרי, אך ה"הפרטה" המדומה הסתכמה במכירת נכסים בזול לטייקונים או לגנרלים שהפכו את הצבא לעסק גדול. במקום לבזר את הבעלות ולעודד תחרות, ההפרטה המדומה הזו ריכזה כוח כלכלי רב בידי הקצונה הגבוהה ובידי האוליגרכים. כמו אצלנו, היא פגעה בתחרות וביעילות, עודדה פרוטקציוניזם ושחיתות ורוששה את מעוטי ההכנסה. במצרים, מרבית המועסקים - יותר מ-40 אחוזים - הם פלאחים מרודים (במערב רק 3.5 אחוזים עוסקים בחקלאות), המולידים הרבה ילדים כדי שיספקו להם עבודה חינם וביטחון לעת זיקנה. מערכת הסעד איפשרה להם ולמיליוני עניים שזרמו מהספר לערים הגדולות (מרבית תושבי מצרים) להוליד הרבה ילדים, וגם הפחיתה את תמותת התינוקות. כך נוצרה הבועה הדמוגרפית (המתכווצת בשנים האחרונות). במצרים בערך 50 אחוזים הם בני 25 ומטה (באירופה פחות מ-35 אחוזים). אפילו כלכלה משגשגת לא מסוגלת לעכל מספר כזה של מבקשי עבודה. מספר המובטלים במצרים הוא כ-10 אחוזים (לפי נתונים לא אמינים). למעשה, הוא גדול בהרבה. אגב, ברשות הפלשתינית, שכלכלתה מוצלחת יותר, האבטלה היא כ-40 אחוזים(!) בקרב הצעירים. האבטלה הכרונית ומצוות הדת המוסלמית, האוסרת מגע עם נשים עד לנישואים, גורמות, לדברי המזרחן ברנרד לואיס, למצוקה רגשית ומינית חמורה בקרב הצעירים. מצוקה זו מסבירה את המטען הרגשי העצום שבו הצטיינו ההפגנות. הפיגור הכלכלי במצרים טיפוסי למה שקרה במרבית ארצות אפריקה וארצות ערב אחרי שהן הגיעו לעצמאות ואימצו משטר סוציאליסטי ושלטון של הממשלה (קרי הפוליטיקאים) במשק. בכולן גרם הפיגור הכלכלי למשברים, למתח פוליטי ולהתפתחות משטרים עריצים שלא מסוגלים לתפקד. בכולן הצבא "השתלט על העניינים" והעמיק את המשבר. לא נותר למשטרים אלא לחרחר מלחמות (חיצוניות ומלחמות אחים) כדי להצדיק את קיומם.הדיכוי, מיסים גבוהים וביורוקרטיות מחניקות הרסו את מעמד הביניים ואת החברה האזרחית. הצבא, שגם בו מתחים פנימיים, תפס כרגע את השלטון. הסכנה היא שהמשך הפיגור הכלכלי וחוסר היציבות ימריץ את דרגות הביניים בצבא לכרות ברית עם האחים המוסלמים, לתפוס את השלטון ולהפוך אותו לקיצוני יותר. שהרי הקיצוניים יודעים לנצל את המרירות טוב מהמתונים יחסית. לתשומת ליבה של ישראל.
