בימים הראשונים להפיכה במצרים רותקנו לדיווחים. בין לבין הועלו על ידי מומחים, פרשנים, ארגוני מודיעין וסתם אזרחים - בשלב ההוא כולם היו שווים בהערכותיהם - תחזיות עתידיות. היו שהתעודדו מהעידן הדמוקרטי שילבלב. היו שנחרדו מהאפשרות לאיסלאמיזציה. היו שציינו שזו בכלל הפיכה צבאית, שהרי רק כשהצבא - משיקוליו - שילב ידיים עם המחאה העממית מובארק הודח. אבל היה עוד פן שריתק אותנו לכיכר תחריר, ודווקא הוא נידון פחות. בתת-מודע הקולקטיבי, ובלי קשר לשאלה עד כמה המשך שלטון מובארק היה טוב או רע לישראל, קשה היה לנו לעכל את נפילתו של מי שהיה עד אז סלע יציב. לא כי נקשרנו למובארק בעבותות של הערכה וחיבה אלא משום פסיכולוגיה פשוטה: קריסה של משטר ומנהיג אוטוקרטי שבמשך שנים התרגלנו לנוכחותו האימתנית מעוררת בבני האדם חשש קמאי וטבעי מהתפוררות החיים גם בקרבם. היחיד, אגב, שנשמע באותם ימים מדבר בעצב על המכה הפסיכולוגית הזו היה פואד בן-אליעזר. מבית החולים נמסר השבוע כי לאחר שמערכות גופו שלו עצמו קרסו לאחרונה, פואד מתחיל להתאושש בבית החולים. האדם הוא סתגלן. בפברואר כבר התרגלנו לזעזועים במרחב הערבי, ואז נכנס אדר, מארס - החודש שנקרא על שם אל המלחמה לפי המיתולוגיה הרומאית - ונפגשנו עם קריסת המערכות בקרב אחת האומות המתקדמות והיציבות, יפן. ושוב, כמו באשר לתחילת המהפכות בעולם הערבי, הדיווחים הראשוניים לגבי יפן לאו דווקא מוקדו בתחושת החרדה הקולקטיבית בעולם. הריחוק - הגיאוגרפי, המנטלי והתרבותי - בינינו לבין היפנים חצץ בינינו לבין תמונות הזוועה במעין מסך שקוף. אבל השפעתן מחלחלת. העובדה שאיפשהו, במעמקי הנפש, אנו שוב חווים התמוטטות של הסדר הקיים רוחשת בתת-מודע כזמזום מעיק שעדיין לא צף מעל פני השטח. אי אפשר אחרת. לנגד עינינו מתרחשת אפוקליפסה מדממת במקום שחשבנו שאין סטרילי ממנו. המדינה התעשייתית העצומה, עם הטכנולוגיה המתקדמת והשכלולים המקצועיים כמעט בכל תחום, ממוטטת למעשה. מספר ההרוגים עדיין לא מחוור דיו, אבל למאות אלפי יפנים אין כרגע חשמל, גז או מים זורמים. ערים, בתים, מכונות ומכוניות היי-טקיסטיות משוכללות הפכו לשקיות צפות בים. חישבו לרגע על הכותרת שהופיעה בכל אתרי האינטרנט וקיראו אותה שוב: נושאת מטוסים אמריקנית עצומה נמלטת בבהלה מחשש לקרינה. אלו הן כותרות ומחזות בלתי ניתנים להפנמה מיידית. ומה שעלול להתרחש אם אכן יתמוטטו שם הכורים הוא בכלל בלתי נתפס. מעבר לסקרנות, מרבית ההולכים על שניים בעולם - למעט היפנים הנאבקים במצב באופן מעשי - ממשיכים בחייהם. לכל אחד מאיתנו היה אתמול יום טוב יותר או פחות בשל סיבות סובייקטיביות. אבל גם בלי לסקור כליות ולב לא קשה להבחין בדכדוך הפנימי שמקנן בלבבות תושבי הכדור בימים האחרונים. משחר האנושות האדם מנסה להתגבר על פגעי הטבע, להאריך ולהיטיב את חייו על פני האדמה. בזמננו, למעט ארה"ב, אין מדינה שמייצגת את הקידמה והאפשרויות הטכנולוגיות הגלומות בציוויליזציה יותר מיפן. והנה דווקא משם, מארץ השמש העולה, עם הכורים הגרעיניים המתקדמים בעולם, אנו חוזרים לתמונות של חיים מעידן האבן. במצב הזה מפתה לחשוב על כך שככל שהעולם מתקדם יותר הוא מביא על עצמו כיליון עצום יותר. באותה מידה ניתן להישען על כך שמחזות נוראיים מאלו אפיינו כמעט כל מלחמה בהיסטוריה האנושית הקדומה. ואולי המסקנה היא שככל שהעולם יתקדם ולאן שהוא לא יפנה - לעולם לא נחצה את הסף הפילוסופי שקבע קהלת: "מה שהיה הוא שיהיה... ואין חדש תחת השמש". רק נותר להחליט אם זו נחמה או תקווה.
