רוצחים בני מוות

אינני בהכרח מחסידי ההתיישבות באיתמר. אבל אי אפשר לתפוס את האכזריות והחייתיות של הטבח שנעשה שלשום בלילה בבני משפחת פוגל, בשמה של איזו מלחמה "קדושה" בין ערבים ליהודים. הדעת לא תופסת איך ניצב אדם מול תינוקת בת יומה ומשסף את גרונה בסכין מטבח כאילו היא בובה. איך אפשר? כמה משטמה נדרשת כדי שהיד תעשה את זה? כמה מפלצתיות? ומה הוא חש אחר כך, הרוצח? סיפוק על ההצלחה שנחל? תחושת ניצחון? ניצחון על מי? על ילדים אומללים, שאפילו לא בחרו לחיות במקום שבו חיו-

אי אפשר לתפוס עד אילו תהומות מגיעה השנאה הזאת, שגורמת לאדם לשכוח שהוא אדם ולהתנהג כמו חיית טרף נטולת רגשות, שלא רואה כלום בעיניים מלבד שנאה ונקמה ותאוות דם. אי אפשר לתפוס איך חזרו הרוצחים האלה לבתיהם לאחר הרצח, אל משפחותיהם, שטפו את ידיהם מהדם שדבק בהן, הביטו בילדיהם או בילדי אחיהם הישנים בשלווה במיטותיהם, ועלו על יצועם כמדי לילה, כאילו כלום, כאילו לא שחטו דקות לפני כן ילדים אחרים במיטותיהם.

אי אפשר לתפוס איך צוהלים אנשים בעזה על רצח חייתי כזה ומחלקים סוכריות לעוברים ולשבים - על מה? על תינוקת שגרונה שוסף? על ילדים שנשחטו בשנתם? איזו גבורה היתה כאן בדיוק? איזה הישג? האם גם במאבק הקיומי הזה אין איזה רף, רף של אנושיות, לא של "ערבים" ו"יהודים"-

אין ספק שצה"ל והשב"כ יגיעו אל הרוצחים. אם לא מחר, בעוד שבוע. בעוד שנה. אבל הם יגיעו. ומשיגיעו - אפשר רק לקוות שהרוצחים לא ייצאו מזה בחיים. הם בני מוות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו