זוועת דאעש טרפה את הקלפים - ולעולם סוף סוף נפל האסימון

הנשיא אובאמה, בתחילת הקדנציה הראשונה שלו בבית הלבן, דרש שארה"ב תמחק מהלקסיקון את המונח "טרור איסלאמי". אובאמה לא רצה לקשור בין טרור - שהוא מושג שלילי - לבין האיסלאם, כדי לא לפגוע במאות מיליוני מוסלמים ברחבי העולם במסגרת המדיניות האמריקנית הפייסנית אחרי עידן בוש. אלא שכמעט שש שנים אחרי, אובאמה, בלית ברירה, מגייס קואליציה רחבה עד כמה שאפשר כדי לצאת למערכה נגד "המדינה האיסלאמית" (דאעש). הלוואי שהבעיה עם הג'יהאד היתה עניין של מינוח.

במהלך פיסגת נאט"ו בוויילס נפל לאובאמה האסימון: שנים שהוא מצליח לברוח מבעיות ומעימותים (סוריה, אוקראינה) ו"להנהיג מאחור" (לוב), אבל הוא כנראה הבין שאי אפשר להיות מנהיג המעצמה מספר אחת בעולם - ולקוות תמיד לטוב. זה פשוט לא עובד ככה. לא בעולמנו. בטח לא היום.

ב־28 באוגוסט אובאמה הוסיף לעצמו פרק לא מחמיא לנשיאות, כשהודה כי אין לו, "נכון לעכשיו", אסטרטגיה כדי להילחם בדאעש. אמריקה מאוד לא אהבה לשמוע את זה בזמן שראשים של עיתונאים אמריקנים נערפים במזרח התיכון. כעבור שבוע, לנשיא האמריקני יש אסטרטגיה, ואפילו קואליציה, כדי "להכיל" או "להשמיד" את ארגון הטרור הסוני הקיצוני. זה עדיין לא נראה מושלם, אבל זו התחלה של משהו. יועצי התקשורת שלו עשו עבודה טובה.

"אנחנו זקוקים לשותפות חזקות על הקרקע כדי להביס את דאעש", הצהיר אובאמה, שהבהיר כי הוא לא ישלח כוחות יבשה אמריקניים לעיראק. אין זו המגבלה היחידה שהוא מציב לעצמו. ארה"ב גם לא מתכוונת לפעול בשטח סוריה, שם שולט דאעש לפחות בשבעה מחוזות.

אובאמה צודק ברצונו לצרף לקואליציה שלו מדינות ערביות ומוסלמיות. אין ספק ש"המדינה האיסלאמית" היא גידול ממאיר, שצמח בתוך העולם הערבי ומאיים קודם כל עליו. אלא שמדינות ערב כה מפולגות, כה חשדניות, כה חוששות מתגובת הרחוב, ובעיקר - כה לא סומכות על אובאמה (מדינות המפרץ ובראשן סעודיה), שהן לא ימהרו להצטרף למערכה של אובאמה.

אובאמה סומך על "כוחות איתנים" של מדינות האזור כדי לעשות את העבודה בשטח: צבא עיראק אמור לשתף פעולה עם צבא איראן ולוחמי הפשמרגה הכורדים. אסד כבר קלט את ההזדמנות, עט על המציאה והציע עזרה, שנדחתה מייד על ידי וושינגטון ופאריס. אלא שבפועל, המשטרים בסוריה ובאיראן הם הזוכים הראשיים של האיום הסוני של דאעש. "המדינה האיסלאמית" מעניקה לשיעים תעודת יושר.

גם טורקיה יכולה לצאת נשכרת. המדינה שאיפשרה תחילה לטרוריסטים לעבור משטחה לעיראק, מוצאת עצמה היום כחברה בנאט"ו בצד של הטובים. דאעש הצליח לטרוף את הקלפים.

ובינתיים, גם לאירופאים אולי נופל האסימון: ארבעת העיתונאים הצרפתים שנחטפו בסוריה ביוני 2013 על ידי פעילי דאעש ושוחררו ב־20 באפריל זיהו את הטרוריסט שביצע את הפיגוע הרצחני בבריסל נגד המוזיאון היהודי בחודש מאי (מהדי נמוש), כי הוא היה מאלה ששמרו עליהם. הם זוכרים שכאשר הוא לא היה שר, הוא היה מתעלל בעצירים ומענה אותם. אנחנו זוכרים את מעשיו כששב לאירופה, ויש עוד אלפים דוגמת נמוש בסוריה ובעיראק. יום אחד הם צפויים לשוב ליבשת. עדיף להם - ולנו - שלא.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!