נשיא ארה"ב וראש ממשלת בריטניה סיכמו בשיחת טלפון שלשום כי "מועמר קדאפי צריך לעזוב את השלטון כמה שיותר מהר". סביב זה קיים קונצנזוס. אפילו מנהיגי העולם הערבי, כולל מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (סעודיה), מוכנים ליוזמה הפרנקו-בריטית במועצת הביטחון לסגירת המרחב האווירי הלובי. ובכל זאת העסק לא פשוט, גם בגלל הגמגום האמריקני. מאז החל המשבר משדרת וושינגטון מסרים סותרים. לכן הביע העיתון "ניו יורק טיימס", התומך בממשל אובאמה, דאגה ל"אמינות האמריקנית". ביום שני אמר אובאמה כי ארה"ב ומדינות נאט"ו שוקלות פעולה צבאית נגד לוב. מנגד, מפגין מזכיר ההגנה שלו, רוברט גייטס, חוסר התלהבות אפילו מרעיון סגירת המרחב האווירי. השפעת המלחמה באפגניסטן ובעיראק ניכרת היטב בהתנהלות הממשל. ואפרופו עיראק, כאשר ארה"ב, בריטניה וצרפת סגרו את המרחב האווירי במלחמת המפרץ הראשונה, זה אמנם תרם להפסקת הטבח נגד הכורדים אבל חייב מלחמה נוספת כדי להדיח את סדאם חוסיין 12 שנה מאוחר יותר. לסיפור הלובי אפשר לקרוא היום "קדאפי ושבטו נגד שאר העולם". הסיכוי שלו לשרוד אפסי. כולם דיברו אתמול על השליחים ששלח קדאפי לקהיר, לליסבון ולבריסל, אבל המעניין הוא דווקא השליחים שיצאו למדינות אפריקה ודרום אמריקה. קדאפי מחפש מקלט. אז כיצד ניתן להסביר את מתקפת הנגד המוצלחת שלו? היא אמורה להעניק לו שני דברים: עמדת מיקוח טובה יותר כדי לעזוב בתנאים טובים יותר או במקרה האידיאלי מבחינתו, חלוקת לוב לשניים: חצי לוב לו וחצי למורדים. בארות הנפט הפזורות ברחבי המדינה מאפשרות את החלוקה. המורדים לא מוכנים. בינתיים, העולם מתכנן את הצעד הבא. סגירת המרחב האווירי דורשת לוגיסטיקה לא פשוטה. אמריקה לא רק שלא רוצה לצאת למערכה לבד, היא אפילו לא רוצה לעמוד בחוד החנית. חזית נוספת בעולם הערבי היא הדבר האחרון שאובאמה מחפש. עכשיו נכנסנו לפרק המגעים המדיניים. הסיפור הזה מזכיר יותר ויותר את עיראק. רק בלי הנחישות האמריקנית ובלי טארק עזיז.
