הנהגת הימין, בהשתתפות אורי אריאל, דני דנון, ציפי חוטובלי וכן ד"ר מיכאל בן ארי, תבעה לפטר את אהוד ברק ויצחק אהרונוביץ מפני שהעניקו גיבוי לשוטרים אשר נשלחו להרוס שני מבנים בלתי חוקיים בחוות גלעד. בתבונה פוליטית תובע הימין רק את ראשיהם של שר הביטחון והשר לביטחון הפנים, אבל מנהיגיו יודעים כי ההחלטה התקבלה על דעת כל הממשלה. עובדה היא שבני בגין ומשה (בוגי) יעלון אינם מערערים על ההריסה. "חוק זה חוק", אומר במקרים כאלה בוגי, ונכון. העיקרון שאין לגרש אדם מביתו חל על מי שבנה אותו כדין. על דעת הממשלה או בית המשפט. כגוש קטיף, למשל. אך לא על מי שהחליט להשתלט על קרקע לא-לו בלי חוק וסדר. הימין לא השכיל להעמיד בראשו הנהגה המגלה רגישות למצבה הבינלאומי של ישראל בחו"ל. בנימין נתניהו תיאר אותו כקשה במיוחד, אבל ח"כי הימין בשלהם. אפילו לא נימה של ריכוך, אפילו לא רטוריקה של זהירות. אין טעם בהידברות עם הנהגה שאינה יודעת להבחין מה דחוף ומה יכול להמתין. בכל זאת צריכים ברק ואהרונוביץ להכיר בטענה נכונה של המתנחלים, כי השורה הראשונה של שומרי החוק הנשלחת להרוס את המבנים הבלתי חוקיים אינה צריכה להיות חמושה. חוות גלעד אינה אוניית משט טורקית, וההנחה היא כי לא נשקפת סכנה לחיי השוטרים, ומספיק אם הם יגובו בשורות אחוריות של עמיתיהם אשר יורשו להפעיל את נשקם אם יהיה צורך בכך. המבחן אינו אם הורסים בית ליהודי או לערבי אלא אם נשקפת סכנה לחיים. בחוות גלעד לא היתה סכנה כזאת. לכן לא היה צורך בכדורי גומי. מנגד, ברור כי העימותים הפוליטיים בארץ הולכים ומחריפים. לא רק ממזרח לקו הירוק אלא גם ממערבו. הימין המכוער הפגין אתמול באורח לגיטימי אך פרובוקטיבי ברחובות יפו. מטרתו להמאיס את חיי הערבים הישראלים. הדמוקרטיה מאפשרת להם לצעוד, אך התגובה המילולית הראויה היא הבעת סלידה. יותר מכל נלמד מהאירועים בחוות גלעד וביפו במהלך השבוע האחרון שהיחסים בין שני העמים הכמהים לשלום מחריפים מהפגנה להפגנה, מעימות לעימות.
