נירון קיסר עמד על הגג וניגן בכינור בעוד בירת העולם רומא נשרפת. אדולף היטלר הורה לאלברט שפאר להרוס את גרמניה מפני שבניה לא היו ראויים בעיניו לרייך השלישי. מועמר קדאפי טובח בעמו ומאיים לחסל אפילו את צינור החמצן הכלכלי שלה - להפציץ את שדות הנפט והצינורות המובילים אליהם. העולם נזעק. על מה, ולמה? הרי טירופו של האיש הזה היה גלוי וידוע מאז תפס את השלטון לפני 42 שנים. מדי שנה נפרשה המגלומניה בנאומו בעצרת האו"ם. העולם ידע כי הורה ליירט למוות את מטוס הנוסעים בלוקרבי וניסה לבנות מתקן לייצור נשק גרעיני, וסלחו לו. היו אפילו רגעים שבהם מילא את תפקיד נער השעשועים של העולם המערבי. חביבה של משפחת הנשיא ג'ימי קרטר. אפילו עכשיו נוהגים בו בכפפות של משי. הוא רוצח את המפגינים והעולם שוקל להטיל עליו סנקציות. מתי? כמה? איך זה יציל חיים כאן ועכשיו? לא רציני. למען האמת, משטרים מתגוננים מפני ההמונים הצרים עליהם גם תוך שימוש בנשק. הקומוניזם דיכא בהצלחה את לוחמי החופש בברלין, בודפשט, פראג וגדנסק. הזן הסיני שלו רמס את זכויות האדם בכיכר טיאננמן בפקין והפלדה יכלה לאדם. רק שאז עמד האדם מול הטנק, ואמריקה, שהכל שיוועו לעזרתה, עמדה מן הצד. הפעם ניצב האדם מול כדור העופרת כשבידו טלפון סלולרי ובביתו מכשיר אינטרנט. קדאפי, שהחל את שלטונו כסרן צעיר ונמרץ וחדשני, יצא למלחמה על חייו השלטוניים עם תפישה מיושנת. ההשוואה בין מדינות שונות לעולם אינה שלמה. המערב לא העז להתערב בטבח של שלטונות איראן בנציגי האופוזיציה בארצם, אבל עשה יד אחת עם ההמונים - הסימפטיים כשלעצמם - במצרים. אין זאת אלא שוושינגטון מתגייסת ופועלת נגד דיקטטורים שמתאפיינים בשני מרכיבים: שלטון היחיד שלהם רך, והם בעלי בריתה של ארה"ב. איך שגלגל מסתובב לו.
