גם כשמשטרו קורס, נותר אתמול מועמר קדאפי נאמן לדרכו. בדיוק כמו היטלר בימיו האחרונים, שלא היסס מתוך הבונקר שלו להקריב את בני עמו במטרה לשרוד, כך גם קדאפי בנאומו האלים והמבולבל קרא למלחמת אחים. העיקר השלטון. קדאפי המשיך לאיים אתמול על בני עמו. הוא עושה זאת כבר 42 שנה. עם השנים הוא התנתק לחלוטין לא רק מבני עמו, אלא גם מהמציאות. מסיבה זו אף אחד כבר לא לוקח אותו ברצינות. אתמול, לראשונה זה שנים, זוכה נאום שלו לתשומת לב עולמית. הוא לא איכזב. קדאפי לא יהסס, כך איים, להבעיר המדינה. הטירוף אצל קדאפי הוא עניין משפחתי. אפילו בנו השפוי, כביכול, זה ששימש בשנים האחרונות גשר למערב, סייף אל-איסלאם, הבטיח 48 שעות קודם לכן מרחץ דמים. קדאפי יודע שהמערב לא רוצה מרחץ דמים אבל עוד יותר לא רוצה שלטון איסלאמי שיקום בעקבות המהומות במדינה ערבית. מסיבה זו שלף, כמו בנו, את קלף האיסלאם הקיצוני. אחריו, לטענתו, תקום בלוב נסיכות של אל-קאעידה. אבל קדאפי היום מצורע לא פחות מבן לאדן. קדאפי לא הבטיח ללכת. הוא אפילו לא הבטיח שינוי אמיתי. הרטוריקה של האיש לא משתנה. כבר היה מי שאמר "המדינה זה אני", אבל זה היה לפני יותר מ-300 שנה. ובינתיים העולם מגיב רק במילים. משום מה הרבה יותר קל למערב להתמודד דווקא עם מנהיגים ערבים ידידים. קדאפי היום, כמו אחמדינג'אד אתמול ואולי בוטפליקה האלג'יראי מחר, נהנים מימי חסד נוספים, אולי דווקא בגלל נשק הדיכוי שבו הם עושים שימוש. "אין לי ארמונות, אין לי כסף ואין לי אפילו עתיד", אמר אתמול קדאפי. רק דבר אחד במשפט הזה נכון: אובדן העתיד.
