התקוממות ההמונים במדינות הערביות מעוררת תקווה גדולה שהנה, סוף סוף, מידפקת הדמוקרטיה על שערי המזרח התיכון. אבל ככל שמראה ההפגנות מרגש, ובייחוד על רקע התקיפה המינית של כתבת סי.בי.אס לארה קוגן במהלך המהומות במצרים, שאלה אחת חשובה עדיין לא קיבלה תשובה מספקת: האם המהפכה האזרחית תישא גם בשורה חדשה לגבי מעמד הנשים המוסלמיות? האם גם הנשים צפויות לרפורמה מקיפה במעמדן, או שמא גם עכשיו הן ייוותרו בשולי התמונה, וימשיכו לסבול מקשת רחבה של איסורים וכפייה דתית הרואה בהן נחותות ובלתי שוות בזכויותיהן לגברים-
כמו כל משטר דתי פנאטי, גם המשטרים הטוטליטריים במזרח התיכון דחקו את הרעיון הדמוקרטי ככל שיכלו באמצעות החיבור הנוח בין בערות העם לעוני הרב, מה שהקל את השליטה בעמים. החיבור בין עוני לבערות שימש במשך שנים גם מצע נוח להתפתחות פונדמנטליזם דתי קיצוני. התוצאה של שימור מצב זה היתה רמיסת הרעיון הדמוקרטי אך גם פגיעה אנושה ישירה קודם כל בנשים, אשר בכל מצב אנטי-דמוקרטי מוצאות עצמן מוחלשות ומדוכאות, בתחתית הקבוצה המדוכאת הכללית.
מאז פרוץ המהומות בקהיר אנו, בעולם המערבי, יושבים מהופנטים מול מסכי הטלוויזיה והמחשב וצופים כלא מאמינים בהפגנות ההמונים שהתפשטו גם לתוניסיה, לאיראן, ללוב, לבחריין ולתימן. התמונות של מאות אלפי גברים לבושים בטריקו ובג'ינס, כמעט ללא לבוש מוסלמי מסורתי, מרגשות. אבל קשה שלא להבחין בהיעדרן הכמעט מוחלט של הנשים בתוך ההמונים הזועקים לחופש.
גם מעט הנשים אשר העזו לצאת לרחובות הקפידו להפגין בנפרד, לא להתערבב בין הגברים, חלקן עטופות מכף רגל עד ראש בתלבושת מסורתית הכופה עליהן הסתרה והחבאת גופן ופניהן. מהפכה או לא מהפכה - בדומה לחברות פטריארכליות דתיות אחרות, גם בחברה הערבית המרחב הציבורי עדיין נחשב מרחב גברי, והתפיסה של המאורע המתרחש כעת היא של מהפכה שמחוללים הגברים ללא הנשים.
קומץ הנשים, עטופות בחיג'אב וברעלות, אשר בכל זאת התראיינו לתקשורת במהלך המהומות במצרים ודיברו בלהט רב ובהיגיון, הוכיחו כי יש להן הרבה מה לומר.
כמו במקרים אחרים של שינויי משטר ושל מהפכות, סביר כי גם הנשים הערביות מצפות, ובצדק, שגם מעמדן החברתי ישתפר והן תוכלנה מעתה להשתתף בצורה שוויונית בשלטון, לקבל מעמד שווה ולקבל את החופש להתלבש כראות עיניהן בלי שהדבר ייחשב כחוסר צניעות. ובארצות המוסלמיות יש דברים רבים לתקן. נשים שם נאלצות לעיתים להתחתן בגיל הילדו-ת; יש מקומות שבהם נהוגה מילת נשים; וגם אלו שחיות ברווחה בתוך הבית רק חולמות על הפסקת אפלייתן הכלכלית והחברתית.
האיסורים שנכפים על נשים במדינות ערב, וגם תחת הממשלה הדתית של חמאס בעזה, כוללים איסור על נשים לעשן נרגילה, איסור לרכוב על אופנוע עם גבר, איסור על נשים העובדות במוסדות חינוך להגיע לעבודה ללא כיסוי ראש וגוף מלא, איסור לשבת בבתי קפה, איסור לחשוף שיער בפני גבר שאינו הבעל או קרוב משפחה, ואף איסור על עירוב בין נשים לגברים בשמחות ובאירועים משפחתיים.
את האיסורים האלה יש להתיר. גם במקרה הידוע של ניצחון המאבק לשחרור אלג'יריה - אשר הביא אמנם רפורמה אזרחית וסדרי ממשל דמוקרטיים - הנשים נותרו כבולות ונעדרות מהמרחב הציבורי.
האם הנשים המצריות תשבורנה את המסורת? זה לא יהיה קל. סביר להניח כי הגורמים הדתיים, גם אם יתפשרו בנושא הדמוקרטי, יקשו את ההתקדמות בנושא. לכן זו שעת מבחן היסטורית לכל ארגוני הנשים הפמיניסטיות בעולם המערבי. עליהן לנצל את המומנטום ההיסטורי, למנף את התמיכה העולמית בכינון דמוקרטיה בארצות הערביות ולכוון לכך שהמהפכות יכללו רפורמה אמיתית ומלאה במעמדן של הנשים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו