ביום שבו חשפתי את הפרשה לראשונה לא תיארתי לעצמי לאן זה יגיע. אבל זה הגיע. אני יודעת, או לפחות כך אומרים לי, שבהיבט הציבורי עשיתי דבר גדול. אני לא מתחרטת על מה שעשיתי, ולו רק משום שפתחתי דלת לעוד נשים לאזור אומץ ולהתלונן, ולא רק בפרשה הזאת. אבל שילמתי מחיר. ואני לא מדברת על הפשעים שנעשו בי קצת לפני גיל 16. התלונה שלי התיישנה, כך החוק במדינה שלנו קובע. אני לא יכולה לעשות דבר נגד זה, חוץ מלהתקומם, כי אני זוכרת הכל: ריחות, בגדים שלבשתי, הבעות פנים. על המעשים המטורפים שנעשו בי ובנשים נוספות שתלונתן התיישנה, גולדבלט האנס לא נענש בבית המשפט. אבל הקושי שלי נובע מהעובדה שגולדבלט לא הודה במעשיו ולא התחנן לסליחה. כל מי שנפלה קורבן לעבירות מין, כמוני, לעולם תחיה בתחושת אשמה קשה, ולכן הסליחה וההודאה האמיתית של הפוגע כל כך חשובה: כדי שהנפגעת תוכל לסלוח קודם כל לעצמה. אחד מחבריו הטובים של גולדבלט אמר שהוא יודה גם ברצח רבין כדי להשתחרר. כך או אחרת, הוא ישתחרר, אבל הנשמה שלי לעולם לא תשתחרר ממאסר העולם שלה, אחרי שהאיש הזה חירב אותה. במשך חמש שנים וחצי, נוסף על חקירות ומתן עדויות, הוכפשתי על ידי חבריו המפורסמים, דבריי הוצאו מהקשרם וסנגוריו לא בחלו בדבר כדי לערער את אמינותי. כל כך הרבה פעמים התחננתי לטוקבקיסטים המרושעים שיפסיקו, שאני מרוסקת. זה אולי מגוחך, אבל אני עדיין חיה בתקווה שבסוף כולם, בלי יוצא מהכלל, יבינו מה קרה, ואז אולי אצליח לסלוח לילדה ההיא שהייתי. לכן, אמנם לא משנה לי כמה שנים הוא יישב בכלא, אבל לבית המשפט העליון היה אסור לגעת בהכרעתו של המחוזי ובמסר שיצא ממנה. יש הכרעות שלא נוגעים בהן. גולדבלט הורשע באונס, מעשי סדום ומעשים מגונים בשורה ארוכה של נערות צעירות. הוא ניצל מרות, רימה, הפחיד, זיהם לנו את הנשמה. דבר מזה לא השתנה אמש. רק עוד כמה אנשים במדינה שטועים לחשוב עכשיו שגולדבלט קצת פחות אנס.
