המחאה הערבית אינה יודעת גבולות. אתמול עבר יום קשה נוסף על המשטרים בלוב, בתימן ובבחריין, אך דווקא גורלה של הממלכה הקטנה במפרץ הפרסי הוא זה שממקד אליו את תשומת הלב העולמית. מדוע פינוי המפגינים בכיכר הפנינה במנאמה והשתלטות הצבא על מוקדים מרכזיים באי הפכו לסיפור המרכזי אתמול בעולם- התשובה לשאלה זו נעוצה בכמה דברים: ראשית, הממלכה הסונית, בראשותו של חמד בן עיסא אל-ח'ליפה, האמיר לשעבר שהכתיר עצמו מלך, היא בעלת ברית נאמנה וחשובה של ארה"ב ובריטניה. שנית, איראן פעילה זה שנים בהתססת הרוב השיעי (66 אחוז מהאוכלוסייה) המבקש להפיל את המשטר הסוני. האיראנים מגלים געגועים לאי שהיה עד 1783 חלק מממלכת פרס. כך למשל בשנת 2009 עורר עלי אכבר נאתק נורי, לשעבר יו"ר הפרלמנט האיראני והיום יועצו הבכיר של המנהיג חמינאי, סערה גדולה בבחריין כשהצהיר כי היא המחוז ה-14 של איראן. שלישית, סעודיה מרוחקת מבחריין קילומטרים ספורים ואף מחוברת לשכנתה הקטנה באמצעות האי פהד, שאותו הקימה למענה ב-1986, בעיקר עבור אזרחי סעודיה שמבקשים להשתעשע באי הקטנטן אך התוסס שבו מותרת מכירת אלכוהול. אבל הסיבה הרביעית לא פחות חשובה, והיא גם המסקרנת ביותר - המבחן הגדול של ממשל אובאמה. מעניין לראות כיצד הוא יצליח מצד אחד לרצות את המשטר המלוכני שתומך מאוד באינטרסים של ארה"ב באזור ומצד שני להוציא לפועל מדיניות המחייבת את וושינגטון להיענות לדרישות הדמוקרטיות של אזרחי ערב. ואם לא די בכך, צריך לזכור כי האירועים בבחריין מתרחשים באחד האזורים האסטרטגיים החשובים והמרכזיים ביותר בעולם. המחאה הערבית מגיעה לשעריה של ממלכת סעודיה שכבר שנים נהנית מההגמוניה הערבית. המערב גם מתחיל לגלות סימני לחץ ברורים. המרד הערבי הגיעה עד בארות הנפט של המפרץ. בחריין היא מונרכיה חוקתית שמעניקה ייצוג לרוב השיעי. אלה אתמול פרשו מהפרלמנט בטריקת דלת. הממלכה, שבה 1.2 מיליון תושבים, וצבא קטן אך יעיל ובעל אוריינטציה בריטית ומטוסי קרב אמריקניים מסוג F-16, סוערת. מסקרן לדעת על מה ישים אובאמה את הדגש: על הרצון ה"דמוקרטי" של הרוב השיעי או על ההגנה על בית מלוכה ידידותי ובעיקר על בארות הנפט תוך התייחסות לטביעות האצבע המאוד בולטות של איראן. לא קשה לנחש במה יבחר ממשל פרגמטי.
