היה מנוע, הלך המנוע

זיגמונד פרויד עסק רבות בדחף המוות אשר קיים בכולנו. זה שתמיד בוער בתוכנו להרוס את כל הטוב שהצלחנו לבנות במהלך חיינו: להתמכר, לבגוד, לאבד את כל מה שיש לנו מכיוון שכך הוא טבע האדם.

ריאל מדריד היא הוכחה לא רעה למועדון שמתנהל בהתאם לנפש האנושית. קשה להבין מה עובר מדי כמה שנים בנפשם של העומדים בראש המערכת, בכל עת שנדמה שהמועדון יוצא לדרך חדשה ומבטיחה. אליפות אירופה ונפילתה של ברצלונה היו אמורות לסמן שהגלגל התהפך ועתה אנו עומדים בפני שליטה של רונאלדו וחבריו, אבל שורת החלטות הזויות בקיץ האחרון שוב הפכה את הקערה על פיה.

ספק אם ריאל תזכה השנה בליגת האלופות, ספק עוד יותר גדול אם תסיים את העונה עם אליפות בליגה המקומית וספק ענק אם תסיים את העונה בכלל עם תואר. גם אם שמים בצד את ההחלטה המבהילה להמשיך ולהציב בהרכב הראשון את דני עמוס של ה"לה ליגה", לאחר שכבר הוחתם שוער מחליף ברמה, וגם אם נניח שאפשר לסלוח על שחרורו של די מריה כי את הקישור עוד אפשר לייצב, על הפרידה מצ'אבי אלונסו לבאיירן מינכן קשה לסלוח.

לרבים מאוהדי ריאל הזכירה הפרידה ממנו את הפרידה ממקאללה, שהולידה בעיני רבים קללה ועשור קטסטרופלי על המועדון, אבל ההשוואה עושה חסד עם מקאללה שהיה שחקן יעיל למדי אבל אפור. אלונסו הוא בערך האדם היחיד שהכוכבים המדושנים הקשיבו לו על ומחוץ למגרש, הדנ"א של ריאל היה בשנים האחרונות אלונסו (כשפלגריני לדוגמה נזרק הביתה, לאחר ההדחה מול ליון, אלונסו לא שיחק בגלל צהובים).

לפני כמה שנים ישבתי עם חבר טוב בתא העיתונאים של ריאל במשחק בליגת האלופות נגד אייאקס. יציע העיתונאים ממוקם הרחק־הרחק במעלה הברנבאו. לידנו ישבו עיתונאים זרים נוספים. בהתחלה עוד התעצבנו על המקומות, אבל אחרי שראינו את הגאונות של אלונסו בפעולה, הבנו שזכינו להבין את החשיבות שלו ושל כמותו בכדורגל המודרני. מהשורה הראשונה אולי רואים טוב יותר את הג'ל של רונאלדו, אבל מהיציע מבינים שלריאל מדריד הלך הקיץ המנוע.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!