רבים אוהבים לראות במועמר קדאפי דמות תמהונית והזויה. בחודש דצמבר 2003 גילה העולם גם דמות מחושבת ופרגמטית. טוני בלייר חשף אז לעולם את ההסכם הסודי בין ארה"ב ובריטניה ללוב, שבו ויתרה המדינה הערבית על תוכנית הגרעין שלה בתמורה להסרת הסנקציות ולשיקום מעמדה הבינלאומי. אבל היה משהו חשוב יותר לקדאפי: באותו שבוע בדיוק נלכד סדאם חוסיין על ידי האמריקנים בבור בעיירה אד-דאוורה. קדאפי לא חפץ בגורל דומה. היום, כמו לפני שמונה שנים, קדאפי שוב חש מאוים. הפעם זוהי אינה וושינגטון - זהו העם. "יום הזעם" המחאתי המצפה לו הוא מבחן אמיתי ונדיר עבור "מדריך המהפכה". ב-1 בספטמבר 1969, כשהיה קולונל צעיר, הדיח קדאפי את המלך אידריס והקים, לטענתו, "סוציאליזם איסלאמי" שבו העם הוא הריבון. בפועל מדובר ברודן אכזר שהשתמש בכל אמצעי דיכוי אפשרי כדי לשמר את שלטונו במשך 42 שנים ולקוות כי בנו סייף אל-איסלאם יירש אותו. קדאפי תמיד טען כי לוב ותוניסיה אחיות הן, ואף הביא בעבר לאיחוד בין המדינות. הוא גם יצא ללא היסוס בחודש שעבר להגנת נשיא תוניסיה המודח, בן עלי. קדאפי לא טיפש. גם הוא שמע על אפקט הדומינו. בין שני המשטרים של לוב ותוניסיה קיימים קווי דמיון, אך יש גם הבדלים. בשני המקרים אין לעם ולאופוזיציה כל חופש ביטוי, אבל לקדאפי יש שני יתרונות על פני שכנו: שטח גיאוגרפי עצום (1.7 מיליון ק"מר) עבור שישה מיליון תושבים - דבר המקשה על התארגנות המונית, וכיסים עמוקים המאפשרים לו לקנות בכסף כל מנהיג כנופיה משפיע באזור, ובעיקר את הצבא. ביקרתי בלוב בעבר ונדהמתי מהדלות שבו חי העם במדינה בעלת מאגרי נפט כה עצומים. לא פלא שהוא מתקומם. מעניין מה יעשה היום קדאפי: האם יפעיל את הצבא או, סביר יותר, ישלח את המיליציות האזרחיות שלו לעשות העבודה המלוכלכת- ועוד מעניין לדעת מה חושבים אותם ח"כים ערבים שלנו, שחזרו מלאי התפעלות מביקור בלוב באפריל 2010, על חוצפת המפגינים בבנגאזי שדורשים עצמאות.
