חייו של דיפלומט יכולים להשתנות בן-רגע

תארו לעצמכם סיטואציה שבה אתם מתעוררים לבוקר שגרתי, לובשים את החליפה ומתכוננים לצאת לעבודה, אלא ששיחת טלפון דחופה מאלצת אתכם לשנות את התוכניות ולהישאר בבית. נשמע כיף? נראה אתכם כלואים בבית, עם המשפחה, במשך ימים - לפעמים ארוכים - עד להודעה חדשה.

במשך ארבע שנים כשגריר ישראלי במדינה ערבית (מאוריטניה) קיבלתי יותר מהתרעה אחת. אז נכון שלא נעים לראות שגרירות סגורה. עוד יותר לא נעים לראות שגרירות פגועה. אבל תסכימו איתי שהכי לא נעים לראות פגיעה בשליחים.

הפעם, הדיווחים על כמה שגרירויות ישראליות ברחבי העולם שנסגרו אתמול ועל העלאת הכוננות בנציגויות אחרות באים על רקע ציון יום השנה השלישי לחיסולו של קצין המבצעים של חיזבאללה, עימאד מורנייה. בשנות הכהונה שלי, בין 2004 ל-2008, הסיבות היו שונות. אף פעם לא חסרו סיבות, לצערנו, כדי לתקוף מטרה ישראלית.

אני זוכר היטב את פניו העגומות של הקב"ט בכל פעם שהיה מבשר לי על התרעה חדשה. הסיוט היה כפול. שלו ושלי. חייו של הדיפלומט משתנים באותו רגע. נכון, אפשר לעבוד מהבית אבל לא בשביל זה קוראים לך להיות שליח. לפעמים אתה גם נשאר לבד כיוון שהמשפחה שלך מפונה.

את הלילה של 1 בפברואר 2008 לא אשכח כל חיי. שבתי עם רעייתי מארוחת ערב אצל עמיתי האמריקני. השעה היתה שתיים לפנות בוקר. הבת שלי, אז בת שנתיים, סירבה לישון והצטרפה אלינו לחדר. כעבור 20 דקות נשמעו היריות. היה זה פיגוע של פעילי סניף המגרב של אל-קאעידה שניסו לתקוף את השגרירות שלנו, הסמוכה למעון. כאן כבר לא דובר בהתרעה, כאן היה זה כבר ניסיון פיגוע.

כששבתי כעבור ימים מספר לשגרירות ראיתי את סימני הכדורים על חלונה של המזכירה שלי. פתאום הבנתי עד כמה האיום הוא מוחשי. ואם זה לא מספיק, תמיד אפשר לבקר במשרד החוץ ולראות את קיר הזיכרון שעליו חקוקים שמות אנשי משרד החוץ שנפלו במהלך מילוי תפקידם.

הכותב כיהן בתפקיד שגריר ישראל במאוריטניה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו