מתי ייפול משטר האייתוללות ברשת?

ביוני 2009, בעקבות בחירות שנויות במחלוקת לנשיאות, פרצו מהומות קשות באיראן. העולם גילה אז את כוח הרשת מול כוח הדיכוי. אבל להבדיל מתוניסיה וממצרים דווקא הדיכוי באיראן ניצח.

קיים הבדל נוסף בין המחאה באיראן של 2009 ל"אביב הערבי" בתוניסיה ובמצרים: ממשל אובאמה אז לא התערב ולא סייע למפגינים. וושינגטון היתה אז עסוקה בחיזור אחר המשטר האיראני החשוך במטרה לסגור איתו עיסקה סביב פרויקט הגרעין. ב-2009 וושינגטון, בתמימות, עוד האמינה בדיאלוג עם טהרן. היום היא בעיקר מאמינה בסנקציות. במילים אחרות, וושינגטון רשאית היום לתמוך בעם האיראני אם וכאשר גל המחאה יתרחב בלי להסתכן בחבלה בדיאלוג חסר הסיכוי.

ויש הבדל נוסף בין איראן לתוניסיה ולמצרים: בשתי המדינות הערביות הצליחו להפיל את ראש המדינה בלי שלרחוב יהיה בכלל מנהיג. דווקא לאופוזיציה באיראן יש מנהיג בדמות מיר חוסיין מוסאווי, מנהיג המחנה הרפורמיסטי וראש ממשלה לשעבר בין השנים 1981 ל-1989 שהיה גם מועמד לנשיאות. ואם זה לא מספיק, הרי שיש לו אפילו שותף/סגן - מהדי כרובי, עוד מועמד לנשיאות של יוני 2009 הבא אפילו מהעולם הדתי השיעי.

בשבוע שעבר פנו מוסאווי וכרובי לשלטונות איראן בבקשה לקיים הפגנת תמיכה בעם התוניסאי והמצרי במאבקם למען החופש. השניים לא תמימים. הם לא באמת האמינו כי משטר האייתוללות ייענה לפנייתם. הרי יש היום מקום בעולם שבו המאבק למען החירות מתבקש יותר מאשר באיראן? תנועת המחאה באיראן היתה חזקה ביותר ביוני 2009. מיליונים ירדו לרחוב. עשרות מהם נהרגו ואלפים נעצרו ונשלחו לכלא לעשרות שנים. המערב התבונן, קיווה - אך לא עזר.

בשבועות האחרונים היה השלטון האיראני במבוכה רבה: מצד אחד הוא ראה כיצד שני מנהיגים לא ידידותיים בלשון המעטה למהפכה האיראנית, בן עלי ומובארק, נפלו האחד אחר השני מ"אש" המפגינים. אבל אני לא משוכנע עד כמה בתוך תוכם הם באמת היו שבעי רצון מהאירועים: במוקדם או במאוחר הם הרי יודעים כי הרחוב יעיף גם אותם. במוקדם או במאוחר גם הם ייפלו ברשת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו