הניסיון ההיסטורי מלמד כי אפילו מהפכות ראויות טובלות בימים שחורים משחור. אין כמערב המשתבח במהפכה הצרפתית, שהבטיחה כל טוב למין האנושי. אבל גם היא לא השכילה לפסוח על השלב היעקוביני, על הגיליוטינה כמכשיר למימושה. כאשר הדיחו מוחמד נאגיב וגמל עבד אל-נאצר את המלך פארוק ב-1952, התייצב דוד בן-גוריון על דוכן הכנסת ובירך אותם בהביעו תקווה כי יביאו שלום לאזור. הוא הגיע רק מקץ 26 שנים ועוד שלוש מלחמות. אתמול עשה כן בנימין נתניהו בעקבות הודעת מועצת ההפיכה המצרית כי תכבד את כל ההסכמים הבינלאומיים שעליהם חתם הממשל הקודם. בשורה טובה לשלום הישראלי-מצרי. בכל זאת, העתיד לוט בערפל. דרכן של דמעות אושר שהן הופכות לדמעות צורבות, ורק מקץ זמן רב מתברר מה התועלת - אם בכלל - שצמחה מהשינוי או מההפיכה. הציפיות מרקיעות שחקים, וביום שלמחרת מתברר למיליונים שמילאו את הכיכר כי מחיר כיכר הלחם האמיר וההשקעות במדינה פחתו, ומועצת ההפיכה הצבאית קוצבת לעצמה עוד כסף לשמור על הסדר. אמש כבר שאלו את עצמם מומחים רבים לאן מועדות פניה של מצרים. מה שהתחיל כשלטון יציב של הצבא, שאינו כפוף לאחים המוסלמים, עלול להידרדר למקומות לא רצויים בתוך כמה שנים. העובדה שהם מסתירים את דיוקנם עתה אינה מלמדת כי יקבלו על עצמם מהפכה נטולת מרכיבים דתיים קיצוניים. גם השלטון שינהיג הצבא ייתקל בקשיים פנימיים אשר איש אינו נותן להם את הדעת, כאשר "קול המון כקול שדי" מכלים את פני השליט הוותיק המגורש במקלות מן העיר, קבורת חמור ייקבר. שלום עם ישראל? ודאי. אך כמה? עם חסימת הגבול בסיני מפני מסתננים מאפריקה? עם סגר על חמאס בעזה? וצינור גז פתוח מארץ הנילוס לתוככי ישראל- הבוקר יתחילו לצוץ השאלות המטרידות שיתנקזו בחודשים הקרובים לעריכת הבחירות. אך אמש אפשר היה עוד להתבשם מניחוחה של המהפכה. זה הלילה האחרון של החלום הגדול; המיקרופון מחריש האוזניים שמזכיר את השמות הגדולים של מהטמה גנדי או מרטין לותר קינג, כפי שנהג הנשיא ברק אובאמה. לילה לזכור אותו עד אחרון ימיו של כל מי שהתפלל ב-17 הימים האחרונים בכיכר תחריר בקהיר. לילה שאינו חוזר פעמיים במרוצת חייו של אדם.
