אני לא יודע מי מתרגש יותר

אחד המשפטים שהכי עיצבנו אותי בתור ילד היה המשפט האולטימטיבי של ה"דודות": "תראו כמה מהר הם גדלים". והיום אני אומר לעצמי: "וואו, תראו כמה מהר הם גדלים", ויש לי צביטה בלב. בתי הבכורה אור עולה מחר לכיתה א', ואני לא יודע מי מתרגש יותר. נראה מי יבכה מחר ראשון. לפני המפגש המקדים בבית הספר אור הרגיעה את אמה ואמרה: "אל תדאגי אמא, יהיה בסדר".

ואני? אני כל רגע נזכר בהיסטוריה הקצרה שלנו ביחד. באמת שזה נראה כאילו אתמול החלפתי לה חיתולים. אני מסיט את ראשי לצד ורואה אותה עושה את צעדיה הראשונים. שש שנים, ואיזו כברת דרך היא עברה. לא רק ללמוד לדבר, וללמוד את כל האותיות ולהתחיל לקרוא, גם חשבון ברמה טובה. ויש גם חברות, סדרות טלוויזיה על נסיכות, העדפות בענייני אופנה. כל החבילה הזאת בשש שנים.

אור זכתה להיכנס לכיתה בבית ספר חדש "מהניילונים". בשכונה שלנו, קריית השרון בנתניה, מקימים בתי ספר וגני ילדים בקצב של סרטי אקשן הוליוודיים - אחד לקיץ. וזה משמח ונהדר, זה מסמל תקווה והתחדשות. במקרה שלנו יצא גם סמלי ששמה האמצעי של אור הוא דבורה, על שם סבתא רבתא שלי דבורה קוצ'ינסקי ז"ל, ושמו של בית הספר הוא על שם הסופרת דבורה עומר ז"ל. כוח הדבורות.

ועכשיו, כשאנחנו ההורים מפקידים את ילדינו למשך לא מעט שעות בבית הספר, אנחנו גם מצפים מהמורים שמקבלים אותם לידיהם לדעת להנחיל להם את הערכים הנכונים. לעורר בהם סקרנות, וכן - לאפשר להם להתרגש וליהנות מלמידה. אולי זה לא ריאלי לצפות את זה, אבל ערב לפני שנת הלימודים הראשונה של אור, הראשונה שלי בתור אבא, מותר לי לקוות.

רוב ימות השנה כישראלים אנחנו אלופים בלקטר. אפשר גם לרגע אחד להגיד תודה. זה אמנם על חשבון תשלומי המסים שלנו, שום דבר לא בא בחינם, אבל העירייה והמדינה הצליחו להקים בית ספר חדש. המורים שיקבלו את בתי הם אנשי מקצוע מנוסים. המערכת מתפקדת. לא מושלם, תמיד יש מקום לשיפור, אבל בהחלט מתפקדת.

כל מה שנותר לנו כהורים לייחל לו בפתח שנת הלימודים זה קצת יותר סובלנות של המערכת, הרבה יותר עידוד של סקרנות בילדים, לתת לדמיון הנפלא והמפותח שלהם להמשיך לפעול. כשאני מביט באור, ואני רואה את הגאונות שלה, היצירתיות הטבעית שלה והסקרנות המפעמת בה, אני רק מאחל לה מורים שהם שותפים לדרך שייתנו לה להמשיך לצעוד. ואם תמעד, יושיטו לה את ידם.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!