ציפיות גדולות - זמנים קשים

לפני כעשרה ימים, כאשר הודיע הצבא המצרי, ערב הפגנת המיליון, כי העם המצרי רשאי להפגין וכי הוא אינו מתכוון לפתוח נגדו באש, היה ברור שהנשיא חוסני מובארק סיים טכנית, בתום כמעט 30 שנות שלטון, את תפקידו. "תודה לך, ראיס" (2 בפברואר) כתבנו אז ועברנו ל"זמן פציעות". אמש אמורה היתה להסתיים רשמית המערכה הראשונה, כשהווילון היה אמור לרדת פיזית גם על מובארק. אבל הנשיא המצרי הפך את זה לעניין אישי ולעניין של כבוד (גם מול אובאמה), וגם בעיות חוקתיות, והעביר את סמכויותיו לסגנו בלי לעזוב. עכשיו, מעבר לשאלה הגדולה אם המיליונים במצרים יאפשרו לסגנו עומר סולימאן בכלל לכהן בפועל - השאלה היא אם הישארותו בתפקיד של מובארק - גם עם סמכויות של מלכת בריטניה - לא יחריפו את המהומות.

בכל הכבוד לחירות ולדמוקרטיה, שם המשחק הוא השבת היציבות, משום שברור לכולם כי הדמוקרטיה לא יורשת אוטומטית את מובארק. וושינגטון קלטה כי מלבד האחים המוסלמים לשום מפלגה במצרים אין תשתית המאפשרת לה להיות אלטרנטיבה שלטונית. במקרה שכזה הוחלט להעניק לעומר סולימאן, באישור הצבא, את המושכות. גם בירושלים, שעד לפני כ-30 שנה ראתה בצבא המצרי את האיום הכי גדול נגדה, הבינו כי רק הוא מסוגל לשמור על כל ההישגים האסטרטגיים שנולדו עם הסכם השלום. מובארק קיבל את ההחלטה שקיבל אתמול - שמן הסתם התקבלה עבורו על ידי הצבא - ערב יום שישי, יום התפילות במסגדים. גם ביום חול היה זה יום קריטי, על אחת וכמה ביום שישי. תמונות הקצינים המצרים המכונסים יחדיו אתמול היו של הפיכה צבאית. התמונות של כיכר א-תחריר היו של מהפכה עממית. לנשיא קשה לשרוד מהפכה אחת, קל וחומר שתיים. לא פלא שמובארק אמר אתמול יפה שלום. אם לא פיזית לתפקיד, לפחות לסמכויותיו.