מחר היא תשוב אלינו. זו שייחלנו לה, זו שהבטחנו לה שיותר לא נתייחס אליה כאל מובנת מאליה. רק שתבוא כבר, אנחנו נזכור להעריך אותה לא רק כשהיא מערערת סדריה, אלא כשהיא פשוט שם. מוכרת, נינוחה, מגדירה את גבולות הזמן והמקום הידועים והבטוחים, מסלקת מאיתנו את הבלתי צפוי והמאיים עלינו ובעיקר על ילדינו.
מחר היא תגיע אלינו במלוא הדרה, תפציע מתוך קיץ מטלטל של פחד, אובדן וכאב שנדמה שלא יגיע להם סוף. היא תצלצל בקול רם את צלצולה הגואל, ותגאל אותנו, את כולנו.
מחר היא תפרוש את כנפיה הגדולות והמגינות, ובדרכה המחויכת והמרגיעה היא תלחש על אוזני ההורים: "זה בסדר, אתם יכולים לחזור לעבודה ולענייניכם, היו רגועים ושקטים, אני פה". וככה, כמו תמיד, היא תוכיח כי אין ברוכה ממנה.
מחר היא פה, השיגרה.
חכמה ומנוסה, מכירה את אורחות ארצה. היא יודעת, השיגרה, שהיא לא יכולה להניח מאחור את מה שהיה. היא גם לא אמורה ולא מעוניינת לעשות זאת. היא תתעקש לזכור ולהזכיר ולתת מקום, כי אי אפשר להתעלם ואסור לשכוח. על אף חוסנה היא תבקש מהילדים לדבר, לשתף, להציף את התחושות. והיא גם לא תשכח לרגע את מי שמתווים את הווייתה - המורים והמחנכים שלא מגיעים אליה אחרי חופשת קיץ. ככה לא נראית חופשת קיץ, ומי בכלל יכול היה לנוח.
אבל היא בטוחה בעצמה, השיגרה, והיא אופטימית מתמיד, והרי אין לה באמת ברירה אחרת.
היא גם מכירה את מה שאוסקר וויילד אמר עליה והיא מסכימה איתו. מסכימה שאסונו של הזולת הוא תמיד שיגרה חסרת תקווה.
ומחר היא תתחיל. חדשה, אופטימית, חזקה ומלאת תקווה.
השיגרה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
