ניצחון התבונה והמתינות

מפגש הפיסגה בין הממשלה לבין ראשי המשק הוא דבר בעיתו. אמנם מעט מאוחר מדי, אך טוב מאוחר מאשר בכלל לא. בעיקר כשהחלופה להידברות היא שביתה כללית במשק. דיבור עדיף על מעשים חריפים, "מענה רך ישיב חימה".

מלכתחילה היתה בעיה בהתארגנות של נציגי ההסתדרות, המעסיקים וראשי הערים אשר איימו ביחד לקיים שביתה כללית במשק. לכל אחד מהגופים האלה זכות מלאה להיאבק למען האינטרס של חבריו, לרבות הכרזת שביתה. אך התארגנות גורמים כה חזקים בחזית אחידה נראית מבחינה מעשית (להבדיל ממשפטית) כקרטל, כהגבל עסקי. ממשלה אינה זוכה להזדמנות הוגנת אם גופים אלה ניצבים שלובי זרוע נגדה.

לא כן כאשר מדובר בהיוועצות משותפת. אם יגיעו ארבעה מרכיבים אלה להסדר המקובל עליהם יהיה זה ניצחון התבונה והמתינות והפשרה, שהן תמיד טובות ממאבקים ראש בראש המלווים בדם רע ובנזק למשק ובסבל לאזרחים.

לגופו של עניין, כל הנושאים שעומדים על הפרק מתאגדים לסיסמה נודעת משנות ה-70 המאוחרות - "להיטיב עם העם". בנימין נתניהו, ד"ר יובל שטייניץ, עופר עיני, שלמה בוחבוט ושרגא ברוש ידונו בהורדת-מה של מחיר הדלק עתה ובשנה הבאה, בביטול המע"מ על המים, יבחנו את התשלום בעבור לחם אחיד ואת השימוש בתחבורה הציבורית, וכן את ההצעה להעלות את שכר המינימום.

אי אפשר להתברך כל ימות השנה במצבו הטוב של המשק ובהיחלצותו המהירה מהמיתון העולמי החמור בלי לחלק את עור הדוב גם לשכבות החלשות. ראוי להקדימן על פני האלפיון העליון למינהו. הקלה כזאת מוצדקת ונחוצה, ותמוה שהממשלה אינה נועצת בגופים הכלכליים החזקים במשק ומגיעה איתם להסדר לפני שהיא מפריחה מחירי-שיא שהיא נאלצת להיפרד מהם בלחץ בוחריה ונציגיהם.

עם זאת, בשם אותם עקרונות אין מקום לבהלה. יש בישראל עוני מתרחב ויש שחיקה במעמדן ובהיקפן של שכבות הביניים, וזה מצריך שימת לב ונכונות לתיקון, אבל מדינה שכל המומחים משבחים את כלכלתה אינה נדמית למצרים או לתוניסיה. יש לישראל מספיק בעיות גדולות כשלעצמן, אבל ההפרזה כאילו היא מין מצרים-2 אינה משרתת את האמת ואת טובתה ואת הרצון המשותף לכלכלה איתנה.

תרגיעו, אומר הדור הצעיר בלשון העגה החדשה, תרגיעו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו