בכל בוקר, מאז תחילת המהומות במצרים, מספר העיתון "וושינגטון פוסט", מקיים ממשל אובאמה פגישת עבודה יומית כדי לדון בתסריט היום במצרים (Play of the Day). אחרי שבועיים ויום אפשר להגיע למסקנה שעבור ממשל אובאמה, כל יום מביא עימו לא רק יום חדש - אלא גם פתרון חדש. הדבר מעיד ללא ספק על ראייה גלובלית ארוכת טווח: יום אחד מגיעים למסקנה כי מובארק צריך ללכת ואילו יום אחד הוא צריך להישאר. מה הפלא שבעלות הברית של וושינגטון במזרח התיכון מגלות סימני עצבנות, לצד חוסר אמון, קצת מובן, בדוד מאמריקה. הילארי קלינטון דיברה אתמול על "העברת שלטון מסודרת" של השלטון במצרים המחייבת את הישארותו של מובארק בתפקיד גם אם הוא נשיא מנייר. תזכורת: ב-2 בפברואר דיבר דובר הבית הלבן, רוברט גיבס, על "שינוי מיידי" בקהיר, ו"מיידי", הוא הדגיש, "זה אומר עכשיו". גם אובאמה עצמו לא היסס לקרוא למובארק, מול המצלמות, לעזוב מייד. אז מה קרה בינתיים? איזה נתון חדש נולד לסכסוך שלא היה ברור ומוכר לאמריקנים? כלום יכול להיות שעד לפני שבועיים חשבו בממשל שאל-בראדעי מסוגל לרשת את מובארק? או אולי הם סברו כי ה"אחים המוסלמים" עשו הסבה לנגני הפילהרמונית של קהיר? או אולי מישהו בבית הלבן חשב לתומו כי ההמון במצרים, מעצם התקהלותו האמיצה בכיכר תחריר במשך ימים רצופים, קיבל אסמכה לדמוקרטיה? לא ברור. מה שדווקא כן ברור הוא שינוי הכיוון האמריקני: המעבר לדמוקרטיה אינו עניין פשוט. שמעון פרס הסביר את זה, גם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. לא מדובר במנהיגים אנטי-דמוקרטיים או כאלה שלא זוכים להערכה בינלאומית. אבל וושינגטון היתה בשלה ועמדה על הרצון קודם בחירות ואחרי זה תהליך. בוושינגטון הבינו פתאום את מה שהיה ברור לרבים מאיתנו: בחירות הן בסוף התהליך, לא בתחילתו. מסקנה נכונה, גם אם לוקח 15 יום להבין אותה.
