אותו חוסני מובארק שהופל ביום שישי שעבר אל הקרשים, אותו מובארק שנבגד בידי בעלי בריתו האמריקנים, דווקא אותו חוסני מובארק הולך ומשיב לעצמו את השליטה ברחבי המדינה, בעוד המומנטום הולך ואובד מארגוני האופוזיציה. מובארק מגלה קור רוח, איפוק ובעיקר עצבי ברזל, שאפיינו מאז ומעולם את התנהלותו ושהפכו אותו לחביבם של ישראלים כה רבים. הצבא המצרי נפרס ברחבי המדינה, המשטרה המצרית חוזרת לרחובות, המשטר לא התרסק, אלא נהפוך הוא, שידד מערכות ומציג חזית איתנה ומלוכדת מול המפגינים. למרות דיווחים מוגזמים ומכוונים של ערוץ הטלוויזיה אל-ג'זירה, נראה כי מצרים עצמה נרגעה וכי המהומות וההפגנות הצטמצמו לקהיר, וליתר דיוק, לכיכר תחריר, מקבילתה של כיכר רבין בבירה המצרית. את זאת מבינים גם גורמי האופוזיציה במצרים ומכאן המוטיבציה שלהם לארגן את "אם כל ההפגנות" היום בקהיר ובאלכסנדריה. הם יודעים כי הזמן משחק נגדם, וכי כל יום שעובר מקטין את סיכוייהם לחולל במצרים מהפכה שתשנה את פניה של מדינה זו. משום כך הם מבקשים להסלים את המאבק ולנסות להכריע את המשטר. עם זאת, הצלחתם תלויה בתשובות לשאלות הבאות. ראשית, האם יצליחו רבבות המפגינים נגד מובארק לסחוף אחריהם את 80 מיליון תושביה של מצרים היושבים ברובם על הגדר. רק האחים המוסלמים יכולים לסחוף אחריהם המונים אל הרחובות, אבל הובלתם עשויה להרתיע מצרים רבים מלהצטרף. שנית, במקרה שההפגנות אכן יוציאו מיליונים לרחובות, האם הצבא יפעיל כוח? מובארק יודע שהשימוש בכוח יתקבל בביקורת ברחבי העולם ועלול לגרום למספר גבוה של הרוגים שיצית הפגנות חדשות. גרוע מכל, ברגע האמת עלולים קציני הצבא הצעירים לסרב לירות והדבר יביא לקריסת הצבא ומכאן לקריסתו של המשטר. כך או אחרת, גם אם יצליח המשטר להחזיק מעמד ולשרוד את היום, מצרים כבר לא תשוב להיות מה שהיתה עד השבוע שעבר, והשאלה מתי תפרוץ הפגנת המונים נוספת תהיה בעיקרה שאלה של זמן.
