הלקח העיקרי - הביטחון עדיף על השלום

האירועים במצרים, שכמותם לא ראה המזרח התיכון מאז המהפכה באיראן לפני יותר מ-30 שנה, עדיין לא הסתיימו ואין איש יודע כיצד יסתיימו. מצד אחד, המפגינים, הנחרצים בהתנגדותם, ממשיכים לזרום לרחובות בהמוניהם ולא מרפים. מצד שני, מערכת השלטון המצרית עדיין לא קרסה תחת הלחץ והמדינה המצרית ממשיכה לתפקד.

אך אף שהאירועים טרם הסתיימו ניתן להתחיל לחשוב על כמה מסקנות לגבי ישראל. המסקנה העיקרית היא שאנו חיים בקרבתו של הר געש. המזרח התיכון עוד לא התייצב וצפויים שינויים רבים בשנים הבאות ועל כן על ישראל לשאול את עצמה כל הזמן אם היא מוכנה גם לאירועים יוצאי דופן וחריגים המשנים את התמונה אחרי שנים רבות של יציבות.

אל לה לישראל לשגות ולראות בתקופות ארוכות של יציבות מעין זאת תופעה קבועה. לאור זאת צריך לקחת בחשבון שגם כאשר אנו חתומים על הסכמים עם מדינות שכנות, גם כאשר נראה במצבים מסוימים כי מדינה זו או אחרת החליטה לשנות את יחסה לישראל וגם כאשר נשמעות הצהרות חיוביות מפי מנהיגים ערבים מסוימים - המצב עלול להשתנות.

כבר היה נדמה לנו בעבר שעיראק לעולם לא תהיה חלק מחזית מזרחית והיה נדמה עד לפני שבוע שאין דבר יציב יותר מהשלטון המצרי. הלקח ההכרחי הוא שיש להדגיש את צורכי הביטחון של ישראל ואת יכולתה להגן על עצמה על פני כל דרישה אחרת, לרבות החלום הנאצל להגיע להסכמים מדיניים. אם נצטרך לבחור בין הסכם לבין דרישותיה הביטחוניות של ישראל - הביטחון עדיף. שאם לא כן היא תהיה תלויה במצב הלא יציב של אותו גוף שאיתו היא אמורה לחתום על ההסכם.

בימים האחרונים משמיעים כמה דוברים - מחוץ ומבפנים - אמירות על הצורך, דווקא בימים אלה, לקדם את המו"מ עם הפלשתינים. בשלב זה צריך להדגיש שמו"מ כזה, ואפילו הסכם עם הפלשתינים, לא יפתרו את הבעיה שעולה מהמצב החדש במצרים ולא יועילו לישראל משום בחינה מול האיומים שעלולים לצוץ בעתיד. אסור להשלות את עצמנו - רמייה עצמית מובילה לטעויות הגדולות ביותר.