ביום שבו מיליון בני אדם אמורים לרדת לרחובות קהיר כדי לדרוש את הסתלקותו של הנשיא המצרי, חוסני מובארק, אי אפשר שלא לחשוב על ספרו של סטפן צווייג "שעות הרות גורל". היה מי שהציע לקרוא לספר "נחישות רוח האדם". כך וגם כך, מדובר בשתי כותרות הולמות ליום השמיני של ההפגנות במצרים. אנחנו אמנם במזרח התיכון, שבו תהליכים לוקחים זמן, אבל מה שקורה ממש מעבר לגבול שלנו לא יכול להימשך שנים. שני הצדדים, המפגינים והשלטון, לא יכולים להמשיך במצב הקיים הזה זמן רב. משהו הולך להישבר בקרוב. ההיגיון אומר שאלה לא יהיו המפגינים. כבר אמרנו כי הצבא, כמו בכל מדינות ערב היום, וגם באיראן (שאינה ערבית) במהומות יוני 2009, הוא הריבון. מובארק מנופף לעולם במנגנון הכה חשוב הזה הנשמע עדיין למרותו. מטרתם של מטוסי ה-F-16 שלשום שטסו בגובה נמוך בקהיר והטנקים הכבדים מתוצרת אמריקה שנעו ברחובות הבירה לא היתה רק להרתיע את המפגינים. זה היה מסר לבית הלבן. הצבא במצרים הוא מקור גאווה. במקרה של מובארק היום הוא גם גורם הרתעה. אבל השאלה הגדולה היא מה הוא הולך לעשות היום מול מאות אלפי בני אדם- אם נסתמך על הדברים שאמר דובר הצבא, איסמאיל עות'מאן, הצבא לא יעשה היום יותר משעשה אתמול. יותר מזה, לא רק שהצבא הבטיח שלא לפגוע בעם המצרי "העצום" אלא שהוא מכיר בזכותו של העם להפגין ולתקוף את הראיס. במקרה כזה, הדבר אינו מבשר טובות למובארק. אבל קיימת גם אפשרות שנייה, שבה הצבא פותח באש לעבר המפגינים. גם במקרה שכזה מובארק ייאלץ לארוז במהרה. לא רק בני עמו לא יסלחו לו, אלא גם מנהיגי המערב ובראשם אובאמה, שבינתיים רק רמזו לו ללכת. תארו לעצמכם נשק אמריקני המוענק במתנה יורה על אזרחים הנאבקים על חירותם. וושינגטון של אובאמה לא תסבול זאת. לפי הדיווחים מוושינגטון והצהרות הרפובליקנים היום, גם לא וושינגטון של בוש. הספר "שעות הרות גורל" מחולק ל-12 סיפורים. באחד מהם מסופר על נפילתו של נפוליאון בווטרלו ובאחר על תחייתו של הנדל לאחר שלקה בשבץ. ב"שעות הרות גורל" המצרי שלנו אנחנו קרובים יותר לנפילתו של מובארק מאשר לתחייתו, אלא אם כן מדובר בסרט ערבי שבו הכל יכול לקרות.
