הדרמה במצרים תפסה את ישראל לא מוכנה. עד יום שישי עוד האמינו במערכת הביטחון כי הנשיא מובארק בשליטה מלאה על האירועים. מדובר, כך סברו אצלנו (ולא רק: גם בקהיר הופתעו, ובכל העולם) בשחרור קיטור מבוקר, שייבלם ברגע שתינתן הנחיה. קריסת המשטרה המצרית היתה אות מבשר רעות, הימנעות הצבא מפעולה היתה התמרור הבא. אתמול בבוקר כבר היו מי שחששו שזה עניין של שעות, אבל מינויו של עומר סלימאן לסגן הנשיא הצית מחדש את התקווה שיש סיכוי לבלימת הגל. מובארק כנראה ישלם את המחיר ושושלתו נקטעה, אבל אולי - אולי - אפשר יהיה לשמר גם תחת יורשו את היחסים האסטרטגיים, לפחות לעת עתה. גם אם זה יקרה (ובוודאי אם לא), אירועי סוף השבוע מחייבים את ישראל לחשיבה אחרת. ראש הממשלה הורה אתמול על שתיקה, אבל זאת אינה תקפה בתוך חדרי הדיונים. ושם החלה ישראל לחשוב מה היא עושה מול התהפוכות באזור: אתמול תוניסיה ולבנון, היום מצרים, מחר - חלילה - הרשות הפלשתינית, ירדן וסעודיה. לא רק שינוי מדיני עלול להיות שם, אלא שינוי ארכימדי שמשליך על כל נגזרת אפשרית של חיינו כאן, בדגש על הביטחון והכלכלה. השינויים המתחייבים יהיו כל כך דרמטיים שהם יאיימו להטביע את ישראל. במובנים רבים נחזור עשרות שנים לאחור, בתנאים גרועים בהרבה: ארה"ב חלשה ופחות בעדנו, הלגיטימציה שלנו בנסיגה, המוכנות האישית להקריב קטנה מבעבר. מבחן המנהיגות שיידרש בסיטואציה כזאת יהיה חסר תקדים, האתגר יהיה גדול בהרבה מכפי שהכרנו, בוודאי גדול מזה שמעמיד לפנינו הגרעין האיראני. בשעה הזאת, הסכימו אמש כל גורמי המקצוע, צריכה ישראל לשתוק - ולהתכונן. לשתוק כדי שלא להיתפס כמי שמשחקת במגרש המצרי והאזורי, ולהתכונן ליום המחר. עיקר המוכנות תהיה מדינית ומודיעינית, מקצתה צבאית - בעיקר בתגבור היערכות לאורך הגבול המצרי והגבול עם עזה. לצד אלה צריך לקוות שתסריט הבלהות לא יתממש. מי שטען כלפי מובארק שהוא לא ידידותי עתיד להתגעגע אליו, למנהיגותו, לסמכותו ולקביעתו (גם בנאומו שלשום בלילה, בעיצומה של המהומה) כי השלום הוא נכס אסטרטגי. האלטרנטיבה לאלה היא מזרח תיכון חדש ומסוכן בהרבה.
