מצרים | היום

"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מצרים

, עודכן
0

כרגע איש לא יודע אם מובארק ישרוד את סוף השבוע הקשה ביותר שלו מאז עלה לשלטון ב-1981. ממאוריטניה עד תימן, אין היום מנהיג ערבי שהולך לישון שקט. העם דורש חופש, אמנם לא במושגים מערביים (כי הוא לא יודע מה זה), אבל יותר פתיחות ממה שמנהיגיו יכולים להעניק. הפתיחות שהרחוב דורש היא גם גזר דינם של המנהיגים. מכאן נובעים העימותים היום, ובעיקר אלה שבדרך.

לא בטוח שהדמוקרטיה תנצח בעולם הערבי, בדיוק כמו שלא ניתן להתחייב כי בכל מדינה ערבית שבה ייווצר ואקום שלטוני ינצחו האיסלאמיסטים. דבר אחד בטוח, והוא התחזקות הצבא כגורם מייצב המבטיח את השלטון, כמו באלג'יריה בשנות ה-90.

בנאומו לא חזר חוסני מובארק על המשגה של עמיתו התוניסאי. השליט המצרי אמנם הבטיח להתחשב באזרחים ופיזר את הממשלה כמו בתוניסיה, אך הוא לא דיבר על סיום משטרו. בן עלי, למעשה, חרץ את גורל שלטונו ברגע שבו התחייב שלא להתייצב לבחירות ב-2014. בן עלי הרס במשפט את כל פילוסופיית השלטון שלו. לא רק שלטון לכל החיים, אלא גם שאיפה להעביר את השלטון בירושה (תימן, סוריה, מצרים).

פתיחות פוליטית היא דבר שמנהיגים ערבים לא יכולים להעניק. בעידן הכבלים (בעיקר אל-ג'זירה), אינטרנט וסלולרים חכמים, יצאה השליטה מידי המנהיגים הערבים. הרחוב קפץ מאה בלי הדרגה. התמיכה הציבורית, שגם כך פחתה, בטח כלפי המנהיגים המזדקנים שלא השכילו להעניק פרנסה לאזרחיהם על חשבון חירות (כמו בסין), לא מבטיחה הישרדות בבחירות חופשיות.

המנהיגים הערבים תמיד התבוננו בברית המועצות כמודל, לא רק צבאי. תוצאות הפרסטרויקה על המשטר הסובייטי לימדו אותם פרק בהשלכות פתיחות פוליטית. בגלל זה הדיכוי, כמו בסוריה, תמיד יהיה אופציה מועדפת. בגלל זה גם במדינות "דמוקרטיות" כמו ירדן ובחריין, שבהן קיימות בחירות חופשיות לפרלמנט, תמיד יהיה גוף חזק יותר (סנאט) המסוגל לנטרל את שאיפותיו.

למובארק אין הרבה אופציות. כל מפעל ההנהגה הערבי מבוסס על מנהיג חזק ועל "דמוקרטיה". תורידו את המירכאות, תורידו את השליט.

העולם הערבי אינו אחיד. אלג'יריה לא דומה לקטאר, תוניסיה לא דומה למצרים. להפקיר את מובארק זה יותר קשה מבחינת וושינגטון מלהפקיר את בן עלי. ייאמר לזכותו של מובארק שהוא איפשר פעילות של אופוזיציה ואת קיומה של תקשורת ביקורתית. הוא גם העניק לאזרחיו בתי דין עצמאיים יותר מבתוניסיה. זה מה שיכול להציל אותו מבחינת וושינגטון. וגם זה לא בטוח.

השאלה מבחינתו היא כיצד פותרים את הפרדוקס. כל חיינו פיללנו לדמוקרטיה בעולם הערבי, אבל כשהרחוב שואג אנחנו מייחלים להישרדות המנהיג, בגלל האיסלאמיסטים.

"קץ ההיסטוריה", כתב פוקויאמה ב-1989. ואולי דווקא תחילת ההיסטוריה?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר