ההפגנות ששטפו את רחבי העולם הערבי במהלך הימים האחרונים, בעיקר במצרים, בתימן ואף בירדן, היו ברובן הפגנות של צעירים, בני דור הפייסבוק והטוויטר. צעירים אלו יצאו להפגין, בדומה לחבריהם במזרח אירופה ואפילו באיראן, במחאה על היעדרה של דמוקרטיה, על שחיתות וסיאוב השליטים ועל האבטלה הגוברת. מחאתם של צעירים אלו נוגעת ללב ומעוררת סימפטיה. יש בה אפילו כדי לזעזע ולסדוק את אושיות המשטרים הערביים, אבל אין בה די כדי להפיל משטרים אלו. אחרי הכל מדובר בחלק קטן של האוכלוסייה, הדובר אנגלית או נגיש למחשב ולטלפון הנייד. רק משיצטרפו לצעירים אלו גם בני מעמדות הביניים - סוחרים, אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה, ואולי גם פקידי ממשלה וקציני צבא - רק אז ייווצר, כמו שקרה בתוניסיה, איום של ממש על המשטר. יום שישי, הידוע כיום של פרעות בעולם הערבי, הוא אפוא רגע אמת חשוב למשטרים הערביים לאחר רעידת האדמה שהתרחשה בתוניסיה ורעידות מלוות, גם אם בעוצמה פחותה, שהתרחשו במדינות ערביות נוספות. אם יחליטו אנשי הדת לצרף את קהל תומכיהם למעגל המפגינים, יעמדו המשטרים הערביים בפני קושי גובר לבלום את גל המחאה הגואה שהיה מוגבל עד כה לבני נוער ולצעירים. שהרי סוד ידוע בעולם הערבי הוא שהתנועות האיסלאמיות נהנות מתמיכת מרביתה של האוכלוסייה. פעילותן של תנועות אלו אסורה אמנם במרבית מדינות ערב, ובכל זאת, לרשותן עומדת רשת קשר אפקטיבית יותר מרשת הפייסבוק. מדובר בתשתית המסגדים וברשתות הקשר של אנשי הדת הקשורים אותם זה לזה. אמת, גם הצטרפות אנשי הדת ועימם תומכיהם למעגל המחאה אין פירושה בהכרח קריסת המשטרים הערביים. לאלו עדיין עוצמה נדרשת, ובוודאי עוצמה צבאית לדכא את התסיסה והמחאה. ועם זאת, גם אם גל ההפגנות הנוכחי ישכך או ידוכא, תישאר המחאה העממית כגחלת לוחשת המאיימת לפרוץ מחדש בהזדמנות הראשונה, ולהצית אש גדולה שכמותה לא ידע המזרח התיכון שנים רבות.
