ההפיכה שביצע נסראללה בלבנון פירושה כי הוסרו המסכות והיא הופכת בגלוי ובמוצהר לחיזבאללסטן, מדינה בשליטה שיעית וגרוע מכך - בהגמוניה של חיזבאללה ושל איראן. סוריה עוקבת בעניין אחר המתרחש ולכאורה מושכת בחוטים ומסייעת לחיזבאללה במלאכתו, אבל היא עתידה לגלות עד מהרה כי איבדה את תפקידה ההיסטורי בלבנון כממליכת המלכים לטובת איראן וחיזבאללה. המהפך בלבנון התאפשר תודות לבוגדנותם של שניים: ואליד ג'ונבלאט, מנהיג הדרוזים, שהחליף אינספור מחנות ונאמנויות - הכל בשם ההישרדות האישית שלו ושל משפחתו; ומישל עאון, פעם בעל ברית מסור של ישראל והיום עבדו של נסראללה שהביא לו את תמיכת מרבית הציבור המרוני במדינה. האירועים בלבנון הם סטירת לחי מצלצלת לנשיא אובאמה וכישלון קולוסאלי - גם אם צפוי - של המדיניות האמריקנית באזורנו. הם ביטוי לשפל במעמדה של וושינגטון ולכך שאיש כבר אינו מביא אותה בחשבון אפילו בלבנון. מבחינתה של ישראל אין מדובר בשינוי של ממש. גם תחת שלטונו של סעד אל-חרירי שיגשג חיזבאללה בלא מפריע. לכל היותר עתה קל יהיה יותר לישראל לגבות את המחיר מלבנון על תעלולי חיזבאללה. ובכל זאת, התהדקות האחיזה האיראנית-סורית בלבנון והפיכתה של זו למדינה שבשליטה ישירה של חיזבאללה היא התפתחות מדאיגה. אין פירושה עימות מיידי בגבול הצפון, אבל פירושה שישראל מוצאת את עצמה מוקפת מדרום בחמאסטן ומצפון בחיזבאללסטן.
