חייל בעל כורחך

דניאלי. אמא שלך בטוח קראה לך דניאלי. או דן דן, או ילד שלי, או "גדול שלי" כשהיית חייב לוותר לאחותך הקטנה.

מיכאלה שלי, גם היא בת 4, ראתה את התמונה שלך שניבטה מכל מסך בסוף השבוע הארור הזה, זו עם בניין הלגו שבנית, זו עם החלקים הפזורים על הרצפה שאמורים להגביה את הבניין בעוד כמה סנטימטרים בפעם הבאה שתשחק איתם - וכבר לא תהיה הפעם הבאה. אתה כבר לא תבנה יותר מגדל של לגו "גבוה גבוה עד השמיים" ולא תגבה בעוד כמה סנטימטרים כדי ליישר איתו קו. אתה כבר גבוה גבוה בשמיים לתמיד.

והלב הדואב, זה שמתרגל בכוח להפוגת כאב אובדן חיילינו, צריך להתמודד עם סף כאב חדש שמפלח אותו, כאב אובדנך שלך, חייל בעל כורחך, ואתה רק בן 4.

דניאלי, מיכאלה מאוד התפעלה ממך, שתדע. היא אמרה שאתה בדיוק כמו יהונתן מהגן שלה. ככה היא מגדירה דמיון בין בני אדם: "בדיוק כמו". היא אוהבת מאוד את יהונתן מהגן שלה. הוא יפה, וחכם, ולובש כל הזמן תלבושות של שחקני כדורגל, והוא רקד איתה בלי להתבייש את "עוף גוזל" במסיבת סוף השנה. והיא שאלה אותי מה קרה לו, לילד שהוא כמו יהונתן? למה אתה בטלוויזיה ולמה אני עצובה, והרי הבטחתי שכבר אין מלחמה, אז למה?

ואין לי מילים. רק תמונתך שלך המדומיינת ממסיבת סוף השנה והעובדה שאתה כבר לא תעוף גוזל.

מה אגיד לה, לבת ה־4 שלא מפחדת מהאזעקות, כי היא יודעת שיש לה מספיק זמן להגיע למרחב המוגן? מה להגיד לה? שיש ילדים שאין להם זמן לעשות את זה? שבמלחמה הזו יש חיילים בעל כורחם שהם רק בני 4? מבחינתה אתה כמו יהונתן מהגן שלה, ושניכם אמורים לעשות מה שבני ארבע אמורים לעשות. לגדול.

איך להסביר לה את ה"אין" שנותר אחרי הווייתך הכל כך חיה וקיימת ונוכחת? איך להסביר לי? איך להסביר לכולנו?

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!