חיזבאללה שועט לשלטון

ב-1958 נחתו המארינס בחוף לבנון והחזירו את הסדר בביירות על כנו. ב-1982 הם הגיעו לבלום את האיסלאם הקיצוני ונמלטו לאחר מתקפת הדמים הראשונה של השיעים. ב-2011 הפיל חיזבאללה את הממשלה החוקית והאמריקנים כלל לא הגיעו. אם יאזרו עוז ישגרו את ספינות הצי השישי לסייר במרחק 100 קילומטרים מצור ומצידון. זה שיקוף נאמן של הפחת שחל במעמדה באזור.

סעד אל-חרירי ישב מול ברק אובאמה כשחסן נסראללה יזם את הפלת ממשלתו. הוא יוכל לחזור לארץ הארזים, אבל כל אחד מבין שייאלץ לכרוע על ברכיו ולהודיע כי הוא מוותר על העמדת רוצחי אביו לדין. זה צעד של חרפה, שאמנם יעמידו בראש מחנהו, אך זה הולך ומצטמצם ומאבד את תמיכת העולם ועניינו.

לכל המומחים ברור כי אין מי שיכול לעצור את המיעוט המגויס של חיזבאללה בדרכו למקורות השלטון. הוא אינו נוטלו לידיו מפני שאינו רוצה באחריות המתלווה לשליטה. אך יש לו הפוטנציאל, שכן האמריקנים לא יסייעו לחרירי. גם לא האירופאים והישראלים והאו"ם.

ההשקעה האמריקנית בבלימת הנחשול האיראני-חיזבאללי יכולה לאותת לכל מדינות המזרח התיכון שמעצמת-העל לא איבדה מחיוניותה. בלי התעשתות תאבד וושינגטון לא רק את ארץ הארזים, אלא שורה של משטרים המייחלים להגמוניה אמריקנית מלאה.

רק שתחת אובאמה העצימה מגמת ההתכווצות האמריקנית, ובעקבותיה חייבת ישראל לגבש לעצמה אסטרטגיה ממשית בחזית הצפון. בעיקר אם באחד הימים, על רקע תקיפה כלשהי של מיזם הגרעין האיראני, תגיע מטהרן הפקודה לכוון 60 אלף טילים לעבר תל אביב ובנותיה. עליה להיות עצמית ועצמאית, ולהתבסס על שלושה שלבים אפשריים:

לטווח הקרוב אין לחיזבאללה אינטרס להצית את החזית עם ישראל, אבל ייתכן כי יהיה מעוניין בעימות נקודתי קצר בימים הסמוכים לפרסום כתב האישום נגד מנהיגיו. זו סיבה לכוננות.

ככלל אין לחיזבאללה עניין בעימות צבאי ממושך עם ישראל, ממש כפי שבמקביל אין לו עניין לקבל לידיו את השלטון בביירות.

היעד הסופי לטווח רחוק הפוך מהשלב הקודם. הן להשתלט על לבנון, הן להעמיק את העימות הצבאי עם ישראל.

המסקנה היא כי ב-2011 כב-2006 כשירות העוצמה הצבאית של ישראל ומד התבונה או הסכלות בהפעלתה החלקית או המלאה יכריעו לא רק את גורל המערכה, אלא ישפיעו גם על מבנה השלטון בבירה הצפונית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו