בינתיים, במגרב

רק בסוף השבוע האחרון החלה הטלוויזיה הרשמית של תוניסיה לדווח לאומה על מהומות הדמים במדינה. כבר אין לה ברירה. לפחות 14 אזרחים נהרגו עד עתה במחאה על כך שהממשלה אינה מתמודדת עם האבטלה. האופוזיציה הרשמית, החוקית, טוענת כי המספרים גדולים בהרבה. המהומות כבר גלשו לאלג'יריה השכנה, ומדינות ערביות נוספות כמו מרוקו ומצרים חוששות שדווקא מתוניסיה השקטה תיפתח הרעה, כשהמחאה תתפשט גם אליהן. התנועות האיסלאמיסטיות בכל אותן מדינות כבר אורבות בפינה. אזעקת הצופרים נשמעת במגרב.

איך קרה שדווקא במדינה הערבית שהצליחה יותר מכל אחת מאחיותיה בליגה הערבית לייצר מעמד ביניים ולשדר שקט תעשייתי, הקרקע בוערת? "זו הכלכלה, טיפש", אמר קלינטון ב-1992 בארה"ב, וכאילו התכוון גם לתוניסיה של היום.

מאז קיבלה תוניסיה עצמאות מצרפת ב-1956, היא הצליחה לעצב לעצמה מודל שלטוני שהוכיח את עצמו מבחינתה: מערכת נשיאותית חזקה הנשלטת בידי מפלגה אחת; אופוזיציה חוקית "נסבלת" הנשלטת בידי השלטון הריכוזי, איסלאם תחת מגבלות (למואזין אסור לקרוא למתפללים לתפילה ועל הנשים חל איסור לכסות את ראשן כמו בטורקיה הכאמליסטית); ובעיקר פיקוח חריף של מערכת ביטחון הפנים החזקה על חיי היום יום של האזרח - מגלישה ברשת ועד לניהול שיחות חולין בבתי הקפה התוססים במדינה.

אזרחי תוניסיה ויתרו על חירותם בתמורה לרווחה כלכלית: הממשלה נקטה מדיניות כלכלית שטיפחה את מעמד הביניים והקלה רכישת דירות ומכוניות. הנשיא זין אל-עאבדין בן עלי, המכהן מאז שנת 1987, התפאר במודל התוניסאי שיצר. בדומה לסינים, הוא טיפח בארצו חופש כלכלי על חשבון דיקטטורה פוליטית.

בן עלי היה צריך להבין את הסכנה עבור שלטונו, סכנה הטמונה במשבר כלכלי ובנקיטת צעדים שיפגעו בכיסו של האזרח. תזכורת: ב-1983 רעדה תוניסיה בעקבות עליית מחירי הלחם. המונים יצאו לרחובות. הנשיא דאז, אבי האומה התוניסאית המודרנית חביב בורגיבה, איבד כתוצאה מכך את חיבת ההמונים. דרכו החוצה נסללה באותן מהומות. כעבור ארבע שנים ביצע בן עלי "הפיכה רפואית" ושלח את בורגיבה "החולה" למנוחה. גם אז, בדיוק כמו היום, נדבקה אלג'יריה מן המהומות בתוניסיה. עליית מחירי הסוכר והשמן הציתו בימים האחרונים את רחובות הערים אורן במערב וענאבה במזרח. כך היה ב-1988.

יש לזכור כי תוניסיה ואלג'יריה שונות באופן מהותי - בגודל, בעבר ההיסטורי ובכלכלה. אך הן חולקות היום דבר אחד במשותף: שלטון אוטוקרטי מזדקן וצעירים חסרי תקווה. במרוקו המלך אמנם צעיר אך האבטלה הולכת וגדלה. גם במצרים לא רגוע.

בינתיים מה שמפתיע הוא השקט של המערב לנוכח האירועים הקשים בתוניסיה ובאלג'יריה הסובלות מכמעט 30 אחוזי אבטלה. האיחוד האירופי וצרפת שומרים על שתיקה. האיחוד האירופי אמנם קרא לשחרור המפגינים העצורים אך עושה זאת כאילו כדי לצאת ידי חובה. ארה"ב, שלה קשרים טובים מאוד עם תוניסיה, קשרים שטיפח ממשל בוש, זימנה ביום שישי את שגריר תוניסיה בוושינגטון כדי להביע את דאגתה ולדרוש מהמשטר לכבד את זכותם של הצעירים להפגין. לא יותר.

יש לזכור כי בעקבות המחאה הקשה של אלג'יריה ב-1988, פתחה הממשלה באלג'יריה בהליך של דמוקרטיזציה תחת פיקוח שהוביל בסופו של דבר את האיסלאמיסטים לשלטון (מפלגת ה-FIS). הצבא התערב, הבחירות בוטלו והמדינה ידעה עשור של מלחמת אזרחים עקובה מדם שגבתה 100 אלף קורבנות לפחות. אלג'יריה כמעט הפכה לאיראן שנייה.

איש לא יודע מה יקרה בתוניסיה ובאלג'יריה בעתיד הקרוב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו