כל יום ופרשיותיו. יום האתמול היה שייך לסודות המדינה ולהדלפות. שתי פרשיות ביממה אחת: (1) שמונה שנים שמר ראש המוסד מאיר דגן על זכות השתיקה. מדי פעם דלף משפט שנאלץ לשתף בו את ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בהזדמנויות נדירות נודעו עמדותיו באיחור ניכר. גם אתר ויקיליקס מצא באיחור ניכר כמה התבטאויות שיוחסו לדגן בשיחות עם בכירים אמריקנים. עד שאתמול נשטפה התקשורת בחשיפת עמדתו הכוללת. לא תהיה פצצה גרעינית בידי איראן עד למחצית העשור, 2014 או 2015. המיזם האיראני מסוכן, אבל הטיפול בבלימתו מחייב פעילות משולבת בין מדינות שונות, הכוללת אמצעים כלכליים ומדיניים רבים. מכלל הן ברור מה לאו. מה לא לעשות. התקשורת הניחה ידה על המידע המאפיין את עמדותיו של דגן. היא מילאה את תפקידה ופירסמה שורה של עובדות מעניינות. אם מישהו סבר כי מדובר בסתם מידע נודד שנצבר "כאסוף ביצים עזובות", באה יונית לוי והבטיחה לצופיה בערוץ 2 כי הנה קרב ובא סיפור חשוב. אפשר שדגן רצה כי עמדתו תיוודע ברבים, וזה טוב. אבל אפשר שהוא לא רצה בכך בלב שלם, ונקרע בין נטייתו לשמור סוד לבין זכות הציבור לדעת. אם כן כי אז יום אחד לאחר שמונה שנותיו המוצלחות בראש המוסד דגן פישל. השליטה בסיפור העיתונאי נשמטה מידיו. (2) גם מישהו בלשכת ראש הממשלה החטיא. ככל הנראה שוחח בנימין נתניהו עם אנגלה מרקל, ותוכן הדברים דלף. ראש ממשלת גרמניה זעמה, נתניהו נסער ותבע מהשב"כ לחקור כיצד זה אירע. בנסיבות אלה ריחפה רוח רעה בלשכת ראש הממשלה. השב"כ, בעצה אחת עם היועץ המשפטי לממשלה, חקר פקידי ממשלה בכירים. הוצע להם להיבדק בפוליגרף, גלאי שקר. הצעה שאי אפשר לסרב לה בלי לאבד את אמונו של ראש הממשלה. הם הסכימו בלית ברירה, אבל נותקו מן המכשיר בשלום. יצאו נקיים, המדליף הוא מקור מחוץ לממשלה. שלטון חייב להיזהר מאוד בהחליטו להפעיל את השב"כ נגד מדליפים. בוודאי אסור לנהל חקירה כזאת כאשר מדובר בחושפי שחיתות. הם אינם עוסקים במדיניות ובביטחון. אתמול קמה סערה, אבל האמת צריכה להיאמר: כאשר ממשלה יוזמת חקירה (והיא צריכה לעשות כן במשורה), אין מנוס מלהציע לחשודים שהיו שותפי סוד למידע הביטחוני הדולף את הפרק המאוס של בידוק ב"מכונת האמת". לא נעים, לא נורא.
