1. השאלה המרכזית ערב המשחק היתה אם הביקור בקריית אליעזר יהיה נקודת המפנה בעונה של מכבי ת"א: אם היא יכולה לשים סוף לסימני השאלה סביבה, ואם יש ביכולתה להגיע למשחק גדול ולהעביר מסר שיש לה מה למכור במאבק האליפות. זה לא קרה. מה שכן ראינו זה הרכב תמוה, גישה תבוסתנית של שחקנים, חילופים מוזרים וחוסר יכולת להגיב לפיגור. זה לא מה שציפינו לראות ממכבי בחלוף חצי עונת משחקים. מה היו השיקולים של אבי נמני ויוסי מזרחי להשאיר על הספסל את הכובש המצטיין שלהם אלירן עטר? מה בדיוק חיפש יואב זיו בעמדת הקשר השמאלי? הרי מכבי היא לא קבוצה שצריכה להקריב שחקן כדי לסגור את משומר. בתקופה הזו היינו כבר צריכים לראות הרכב מגובש, קבוצה שיודעת מה היא רוצה מעצמה, שחקנים שעולים למגרש במטרה לשלוט ולא להיגרר, ליזום ולא לסגת - ואם זה לא קורה עדיין סימן שיש לה בעיה קשה. 2. עבור מכבי חיפה היה זה המשחק הטוב ביותר שלה העונה. אלישע לוי, שספג גם ממני ביקורת על היכולת של הירוקים עד אמש, ידע להכין נפלא את הקבוצה. הוא התגבר על חסרונם של רפאלוב ומסיללה, נתן הרבה ביטחון למחליפים שלו ויצא כמנצח הגדול. אין תענוג גדול מלהרכיב שחקן צעיר בהופעת בכורה (טאלב טוואטחה) ולקבל ממנו יכולת נהדרת, בתוספת שער שפתח את הדרך לניצחון (שער שנכבש לאחר עבירה של חמד על פאביצ'ביץ' שנעלמה מעיניו של תבריזי). השליטה הירוקה במרכז המגרש הכריעה את המאבק. קולמה ובוקולי במשחק טוב איפשרו לחיפה יתרון גדול בהחזקת הכדור, כאשר שמרו היטב על העמדות שלהם ומנעו ממכבי לייצר התקפות מסוכנות. את המעט שנותר ניקה אריק בנאדו הבלתי נגמר. מכבי ת"א, עם סוללת שחקני רכש, הפסידה לילדים של חיפה - גולסה, חמד וטוואטחה - וזה אומר את הכל על ההבדל בין המועדונים. בסיכומו של דבר, יעקב שחר יכול להרשות לעצמו לחייך: עברנו את ארקדי, נעבור גם את זה.
