אחד הפיוטים הנפלאים שמהווה חלק מהסליחות הנאמרות בליל יום הכיפורים מדמה את האל ליוצר ואת בני האדם לחומר ביד היוצר. בני האדם חוזרים בפיוט הזה ומשביעים את האל שיזכור את הברית הקושרת אותו אליהם, ובעת שיטפל בהם ויעצב אותם כצורף שמעצב תכשיט או כחייט שמעצב בגד יזכור את מחויבותו למעשה היצירה, ולא יפנה ליצר שעלול לדחוף אותו להתפרע ולפרוק את יצרו על החומר שבידיו, כלומר: על האדם. ראוי שהפיוט הזה יהדהד בראשו של כל בעל שררה שניתן בידיו כוח לשלוט בבני אדם אחרים, לעצב את חייהם ולקבוע את גורלם. הכוח הזה נתון בידי כל מורה כלפי תלמידיו, כל מדריך ומחנך כלפי חניכיו, כל רופא לגבי מטופליו וכל מפקד לגבי פקודיו. הכוח הזה נתון גם בידי כל שליט כלפי נתיניו. ייתכן שזו הברית הקדושה ביותר שקיימת בין בני אדם שמתמסרים אלה בידי אלה כדי לקבל ישועה ממצוקה או עצה ותושייה או שכר לעמלם. לכן זו גם הברית בין כל מעביד לעובד, ובאופן כללי ביותר - בין כל שני בני אדם שאחד מהם תלוי בזולתו. בכל קשר משמעותי בין בני אדם קיימת ההתחייבות ההדדית לזכור בכל רגע את הברית שטבועה בטיבו של הקשר, ולא לפנות ליצר שמגרה את בעל יתרון הכוח והשררה להשתמש בכוחו כדי להשיג לעצמו הנאה שהברית לא מרשה לו לממש. הפנייה הזו "לברית הבט ואל תפן ליצר" היא לא רק פניית אדם לאלוהיו ופנייתו של החלש אל החזק ובעל השררה. זו צריכה להיות פניית אדם לעצמו: זכור את הברית עם מי שגורלו מסור בידיך, ואל תפנה ליצר לנצל את יתרון כוחך עליו. מי ששוכח להקשיב לקול הפנימי הזה, דינו שייזכר בו ביום הדין.
היצר מגרה את בעל השררה
מערכת היום
מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.
