לאחר הכרעת הדין במשפטו של משה קצב בתל אביב נערך אתמול כמתוכנן במשכן נשיאי ישראל בירושלים טקס השבעת שופטים חדשים. אורחים נכבדים חלפו על פני שדרת הדיוקנאות של נשיאי המדינה וחשו צמרמורת נוכח פסלו של קצב, ומיד צצו תביעות והצעות באתרי האינטרנט לעקרו ממקומו. זו תגובה רגשית וטבעית למקרא פסק הדין אשר קבע כי הנשיא לשעבר שקרן ומאחז עיניים, ובעיקר עבריין מין סדרתי. מה שהטיח היועץ המשפטי מנחם (מני) מזוז בקצב בעיתוי לא נכון - אושר כנכון גם נכון בפסק הדין שהוקרא אתמול. בכל זאת אין לגעת בפסל של קצב. אין לכסות את תצלומו. הצעות כאלה הן שכתוב של ההיסטוריה. מדינה מתוקנת אינה צריכה להעלים עין מחטאי מנהיגיה. לסלק את קצב? להוריד את תצלומו של אברהם הירשזון מלשכת שר האוצר מפני שהוא עושה שנים בכלא? ומה אם אהוד אולמרט ראש ממשלה היושב על ספסל הנאשמים יורשע, האם יימחק מספרי ההיסטוריה- אנשים אלה חייבים להישאר בתצלומים ובפסלים כתזכורת לפזיזות ולקלות הדעת של הציבור שסלל את דרכם אל ראש הפירמידה הפוליטית. אומה המבקשת להפיק לקחים ממשגים כאלה לא תעלימם. המורשת היהודית מעולם לא הסתירה עבריינות של מנהיגים וחטאים של מורי הלכה, וזו סיבה לגאווה דווקא. זו תרבות של נביאים ושופטים החובטים בלשונם במלכים ובמנהיגים. אין טעם לפרוש ממנה. ישראל הוכיחה אתמול כי היא מדינה שבה עליונות שלטון החוק אינה סיסמה בלבד. היא מציאות יפה גם על רקע של פשעים חמורים. היא עושה דין צדק במקום שבו היו אירועים מכוערים. עדיין נותרה הסוגיה שהציגה אמש חזור והצג יונית לוי במהדורת החדשות של ערוץ 2: מה אירע שפרקליטות המדינה ביצעה סיבוב פרסה ביחסה לתיק קצב? מרפיון ידיים שהוביל להסדר טיעון צמחוני עד כתב אישום תקיף, שקיבל תוקף בהחלטת השופטים- נשמעו הסברים שונים. ראוי להוסיף אחד, שלא נזכר: היועץ המשפטי ופרקליטות המדינה ומבקר המדינה והמשטרה נתונים זה שנים לביקורת של חשודים נשואי פנים כאילו התביעה הפלילית רודפת אותם; כאילו היא תופרת להם תיקים; כאילו היא מבקשת להדיחם מתפקידיהם על לא עוול בכפם. כל משגה של המשטרה מנופח בפיהם. כל ערעור על צעדה של הפרקליטות זוכה להבלטה. זה חלק ממלחמת הנגד של בני החושך בבני האור. לעיתים היא מחלחלת. היא גורמת לפרקליטות או ליועץ המשפטי לאבד את ביטחונם העצמי. זה מה שאירע לפרקליטות בעיסקת הטיעון, וזה כשל שפסק הדין מאתמול יסייע לה להיחלץ ממנו.
