לב הסיכסוך

בימים שבין שריפה לסופה, בתחילת החודש, פורסם מאמרו של סאיב עריקאת, ראש צוות המו"מ הפלשתיני לשיחות השלום שדן בסוגיה החוזרת של צאצאי הפליטים. אלמלא כוחות הטבע שהשתלטו על חיינו באותם ימים, היינו, מן הסתם, סופגים טלטלה נוספת בעקבות המאמר.

אבל יהודים בבריטניה ובעולם שקראו את המאמר נדהמו מהתוכן. 2010 לא תיזכר כשנה שבה נרשמה התקדמות גדולה בתהליך השלום, למרות התערבות אובאמה. כמובן שנושא ההקפאה שלא הוארכה זכה לחשיפה רבה בתקשורת (מה הפלא, סיבה נוספת לנגח את ישראל), אבל למעשה, מאמרו של עריקאת מוכיח כמה תמימות יש באותם אלה המטילים אחריות על ישראל בכישלון המגעים.

"התעלמות מזכויותיהם הלגיטימיות (של הפליטים, ב"ב)... ומשאיפותיהם לשוב למולדתם תהפוך כל הסכם שלום ללא יציב", כותב עריקאת.

אפילו קברניטי הסכמי ז'נבה הבינו את הבעיה של זכות השיבה, וקבעו כי יש להגביל את מספר השבים. במילים אחרות, גם יוזמת ז'נבה אינה מספיקה היום. גם לא אתמול מבחינת עריקאת.

עריקאת פועל נמרצות בימים אלה לזכות בהכרה בינלאומית (בהצלחה לא מבוטלת) של מדינה פלשתינית בגבולות 67' למורת רוחה של ישראל, שלא רואה בצעד זה דרך כנה לקדם את השלום.

גם הרף שאותו מעלה עריקאת במאמרו סביב שיבת הפליטים לא מוכיח כנות ורצינות רבה מצידו. יש אפילו טעות מסוימת מאחר שמדובר באחד הנושאים שעליהם קיים דווקא קונצנזוס אצלנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו