המציאות עולה על כל דמיון
אילו נכתבה פרשת משה קצב המגיעה מחר לסיומה כתסריט בדיוני לטלנובלה חמצמצה-מתוקה, היו אפילו מבקרי הקולנוע מסתייגים ממנה כהגזמה פרועה. יש גבול לפופוליזם, לרדיפת הרייטינג.
אך שום דמיון יוצר אינו יכול להתחרות בעלילת המציאות היצרית. נשיא שלכאורה המיט על עצמו קלון, ובמקום לשלם בעבור מה שהצניעות יפה לו גברה עליו קמצנותו והחליט לשים קץ לסחיטתו בתלונה כוזבת; ויועץ משפטי שהבחין מיד כי ריחות רעים עולים ממשכן הנשיא וטרף את הקלפים וסובב את הגלגל לאחור והעגלה הדורסנית נעה לעבר קצב; ומצעד העדות, הקורבנות שלא התלוננו ביוזמתן, והמציצנות הפורנוגרפית של קהל הצופים והמאזינים; וגיבורי המשנה שבראשן רעייתו החוקית אשר נאלצה לשבת לצידו למען כבוד המשפחה; והתקשורת שהואשמה על שהירבתה לעשות ועל שלא עשתה כלל כאילו אין סתירה בין שתי הגישות; ואין לזה סוף.
הלא ייאמן ליווה את הפרשה גם בפרקיה הנספחים. פרקליטי קצב חילצו ממזוז עיסקת טיעון נוחה לנשיא לשעבר, והניחו לו להגן עליה בבית המשפט העליון עד טיפת טיעונו האחרונה, ומשיצא בשן ועין אבל ידו על העליונה - חזר בו קצב מנכונותו לחתום עליה. אין מציאות כזאת. רק דמיון של סרט קולנוע.
עתה כל זה מאחור. מחר יטה הציבור את אוזנו לעבר אולם בית המשפט שבו מככב נשיא ההרכב ג'ורג' קרא. מאז פתח בדיון עלה בידו להקים שביל-אש בין הציבור לבין אולם הדיונים כדי להסיר מעט מגובה הלהבות של תגובת האומה להתנהלותו של הנשיא לשעבר. סגירת הדלתות היתה לטובת כולם, ממש כפי שהנכונות לפתוח אותן לסיקור מחר היא צעד מתחייב במדינת חוק דמוקרטית.
מחר יגדשו הכל את האולם, ורחש-לחש יעבור בהגיע קצב לתפוס את מקומו. אפשר שהוא מקווה עדיין לזיכוי, אבל הנחתי היא שההכרעה תהיה בין הרשעה לבין הרשעה: עבירות מין עם אונס או בלעדיו.
היום אין בעיית סוב-יודיצה בניחוש התוצאות מפני שהכרעת הדין כבר כתובה וחתומה. המרחק בין שני סוגי ההרשעה יהיה גורלי בעיני קצב, וגם בעיני חלק ניכר מהציבור. רק דבר אחד ודאי: תיק קצב אינו פורש למנוחה ולנחלה על המדף באתר בתי המשפט. ערעור אחד מובטח, לפחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו