נדמה שאין שום סיבה לאהוב כדורסל ישראלי בשנת 2010 אלא אם אתה גבוה, חובש כיפה או גבוה חובש כיפה. מאז שהפועל ת"א נעלמה מהזירה, הענף הזה מתנהל במחשכים וכל מיני פיקציות מהגלבוע ועד ירושלים מנסות להחיות אותו. אפילו הפועל חולון, שלקחה כאן אליפות מדהימה, היא תוספת נחמדה אבל לא המנה העיקרית. כבר בשעות הצהריים החל בת"א הבאזז סביב המשחק. כשמדברים על כדורסל בת"א, מדברים על הפועל. מכבי ת"א היא עסק לתושבי חוץ או מקסימום למהגרים שבאו לחיות בעיר הגדולה. הלב משך לאוסישקין והריח של הירקון משך אותנו באף עד לאולם בהדר יוסף. בחוץ כל מיני פרצופים שחזרו לשטח ולמעשה אף פעם לא נעלמו: שאול מהירקות שפעם הלך מכות עם 20 אוהדי חולון יחד, ואורי לוי ששידר זאת ב"סל לילה"; אבי צור עם חולצת "הלום אהבה", סרטו החדש של המשורר טלי מרקוס והאחים דפני. הכל נראה ומרגיש אותו דבר. וההבנה הזו, שהאווירה בכדורסל היתה תמיד יותר מרגשת מזו של הכדורגל. אז זה לא שנכנס לנו בחזרה הג'וק של הכדורסל. לאבנר קופל לא מגיעה קבוצה עם אוהדים כאלה בליגת העל, שיחיו את המוצר הגמור שלהם. מצד שני, אתמול, קצת אחרי השעה 21:00, הפועל ת"א חזרה לחיים. אם מקשיבים טוב, אפשר לשמוע את הפחד בקרב שונאיה בעזה, ויטוריה ויד אליהו.
