גילוי נאות: היתה לי לאחרונה היתקלות עם אחד הרגולטורים החשובים, שהיה חבר, כמוני, בוועדה כלכלית מייעצת. בפני הוועדה הופיע הכלכלן יעקב שיינין, שיחד עם פרופ' אפרים צדקה חיבר "מחקר" שמומן בידי חברת אי.די.בי, שהיא החברה הריכוזית הגדולה ביותר בארץ.
המחקר טען כי אין בארץ ריכוזיות, ואם יש, אין בה נזק. מחבריו הביאו להוכחת טיעונם נתונים שפירסם הפורום הכלכלי העולמי, המראים שבהשוואה בינלאומית - הריכוזיות הממוצעת בישראל אינה גדולה (השוואות בינלאומיות הן מפוקפקות, אך ניחא). אך מחבריו העלימו מידע נוסף שהופיע באותה מצגת: גרף המלמד שמבחינת הריכוזיות המשקית - ישראל היא במקום ה-120 מתוך 140. נאלצתי להתריס כי כשמדובר במחקר, גם אם הוא מחקר מטעם, יש לגלות לא רק את האמת אלא את כל האמת. המסתיר חלק חשוב מהנתונים - מוליך שולל.
הרגולטור הנכבד קטע אותי בחיוך מתנשא ובהנפת ידיים מזלזלת: "מה זה הגרף הזה, מה זה, תסביר, תסביר". הופתעתי שרגולטור כה מלומד אינו מסוגל להבין גרף, עד שהבנתי שהוא מנסה להפריע לי. למחרת התקשרתי אליו, הוכחתי אותו וביקשתי התנצלות. הוא ניסה להתחמק אך לבסוף, אומר לשבחו, התנצל.
הסיפור על ההתנהגות הנלוזה של רגולטור הוא רק דוגמה מני רבות לשיכרון הכוח הפוקד רגולטורים. לעיתים, כשאין מי "שישמור על השומר", עלול הרגולטור להפוך לדיקטטור.
השאלה מהו גבול הסמכות של הרגולטור עולה בכל עוזה במחלוקת סביב תביעתו של פרופ' זוהר גושן, יו"ר רשות ניירות ערך, לסלק את רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות, ממשרתו בגין חשדות למעשים בלתי חוקיים. זאת, בלי שיואשם פורמלית ובלי שניתנה לו זכות להוכיח את חפותו בבית דין, שרק הוא מוסמך לפסוק מי אשם. השאלה היא: האם מותר לרגולטור להיות גם המאשים, גם השופט וגם המוציא אל הפועל? האם מותר לו לאיים, ולו במשתמע, על חברה עסקית שאם לא תעשה כתכתיבו, ימנע ממנה רישיון לפעול בשוק ההון? איום כזה, העלול להסב נזק כלכלי אדיר, יקשה על חברה לסרב לכל תכתיב של הרגולטור ולא לעשות כרצונו. בג"ץ אמנם קבע כי אייפקס, החברה שקנתה את פסגות, פיטרה את ורמוס מרצונה החופשי, אך נראה ש"רצונה החופשי" נקבע במידה לא מבוטלת, אם לא מוחלטת, באמצעות הלחץ הבלתי מתון של הרגולטור.
עוד גילוי נאות: אני מכיר את ורמוס ומתרשם, כרבים, מאישיותו. אך גם דעתי אינה קובעת ואינה מתיימרת לקבוע אם חטא או לא. רק החלטה שיפוטית יכולה לקבוע זאת. אם נרשה למישהו, אפילו לרגולטור, להפר בדרך עקיפה זכות יסוד שאדם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, ואם נרשה לרגולטור להעניש אדם - אוי לנו ואוי לדמוקרטיה הישראלית.
הרגולטור יטען כי טובת הציבור מעניקה לו זכות להרחיק חשודים משוק ההון בהליך קצר. אך אם זו זכותו, מדוע מיתמם הרגולטור וטוען שלא עשה כן? והעיקר, השאלה הנשאלת - מהי טובת הציבור ומי קובע מהי? פרופ' גושן, למשל, האיץ בממשלה בעת המשבר האחרון להוציא הרבה מיליארדים מכספי משלם המסים כדי להציל את הטייקונים שלנו, לאחר שהתעורר חשש לחדלות פירעון שלהם עקב השקעות ממונפות בחוסר אחריות. גושן ביקש להטיל על משלם המסים הישראלי, הכורע תחת עול מסים כבד מאוד, עוד הוצאה אדירה כדי להושיע אותם. כלומר, הגדרתו מה טוב לציבור אינה תמיד משקפת את טובת הציבור. ורמוס, שתבע בעת המשבר שהטייקונים ישלמו את מלוא חובם למחזיקי האג"ח מכיסם ולא מכיס הציבור, גרם להכשלת "תוכנית ההצלה" של היו"ר גושן. הייתכן כי זהו המניע לצעד הקיצוני שהוא נקט כלפיו-
החשש האמור להעיק עלינו אינו נוגע, כמובן, רק לפרשת גושן-ורמוס. יעילות באכיפה היא מבורכת כל עוד יש בקרה על האוכף. יש לאפשר ביקורת שיפוטית מהירה ומלאה על החלטות של הרגולטור הפוגעות בזכויות יסוד של מי שהוא מאשים. עם כל הכבוד לפרופ' גושן, מלומד לעילא, חייבים להזכיר לו שבמדינה דמוקרטית רגולטור אינו יכול להתנהג כדיקטטור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו