ההחלטה לפנות את הכלא - סבירה

הלב הקולקטיבי פועם עם משפחות הנספים באסון הכרמל. הן דואבות ומבכות ואפשר להבין לליבן בהטיחן דברים. אין לדון אותן, חלילה, בצערן. זכותן לבטא את מר ליבן. גם האשמות, שלאו דווקא עולות בקנה אחד עם ההתנהלות הציבורית. הן רשאיות לאחר שאיבדו את היקרים להן מכל.

לא כן הציבור הרחב המזדהה עם כאבן. כמה וכמה פעמים נשמעו בימים האחרונים טיעונים כי נחוצה ועדת חקירה ממלכתית כדי לברר מי שיגר את אוטובוס הדמים על 42 צוערי השב"ס אל מותם. "מי נתן את ההוראה-" זו השאלה המלווה בכל אסון את ישראל מאז פרשת עסק הביש בשנות ה-50.

התשובה היא שלא חשוב, ולסוגיות כאלה אין צורך בוועדת חקירה מיוחדת. יהיה מי שיהיה, הוא נתן פקודה סבירה, אם כי מרה ועצובה. אולי סבר כי בנסיבות המחייבות את פינוי כלא דמון על רקע של שריפת יערות קיים חשש מפני בריחה המונית של אסירים ביטחוניים ופליליים. זו עלולה להיות תקלה.

אמנם אילו אירע כדבר הזה היו 42 הנספים בחיים, עימנו, אבל התביעה לחקירה לא היתה פוחתת כהוא זה, וסביר להניח כי מישהו היה מציגה כך: "נוכח האש והחשש לאובדן שליטה מול ציבור עוין ואלים - הכיצד זה לא הבינו מפקדי שירות בתי הסוהר כי היה עליהם לתגבר בצוערים את הכלאים הרגילים של דמון כדי למנוע התפרצות של עבריינים-".

ישראל של שנות ההתחלה סלחה לשלטונות על כל כישלון. היא ראתה בו גזירת גורל. איש כמעט מעולם לא נתן את הדין על מעשיו ומחדליו. אבל בעשורים האחרונים נעה המטוטלת לקצה השני. גם זה משגה. לא כל הכרעה שהסתיימה בדאבון לב מצדיקה חקירה ממלכתית החורגת מהפקת לקחים מקצועית.

מבחן התוצאה הוא החשוב מכולם, אבל אינו יחיד. כשמדובר בשיגור צוערים כדי למנוע מרד של אסירים, יש בכך גילוי של שיקול דעת וכובד ראש אצל מקבל ההחלטה. לאחר האסון השאלה היא אם ההחלטה הראשונית עמדה במבחן הסבירות. אם כן, נותרים צער עמוק ואבל לאומי וציבורי כבד, אבל בלי עילה לחקירה משפטית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו