הפתרון למניעת האביב הערבי הבא

אחד המאפיינים החשובים ביותר של צוק איתן הוא העובדה שהעולם הערבי הפרגמטי לא היה מוכן לתמוך בחמאס במהלך העימות איתנו. זו התפתחות נדירה, הנובעת מן החשש הפושה בקרב מדינות מוסלמיות רבות מן הקבוצות הרדיקליות הצומחות בקִרבן בשנים האחרונות. קבוצות אלה מבקשות להקים מסגרות על־מדינתיות, כמו חידוש הח'ליפות האיסלאמית.

אין ספק כי הפעולה המבצעית האחרונה התבצעה בסביבה נוחה הרבה יותר מבחינת ישראל, בעיקר על רקע הביקורת המצרית הגלויה על חמאס, לצד הביקורת המאופקת יותר מצידה של ערב הסעודית. התחושה היתה שלפחות חלק ממדינות ערב היו רוצות שישראל תשחרר אותן מעולו של חמאס, צאצאו של האחים המוסלמים, אשר נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי רואה בהם שורש כל רע.

אני נזכר בשיחות הארוכות שקיימתי עם שר המודיעין המצרי, עומאר סולימאן (איש אמונו "הכל יכול" של הנשיא לשעבר, חוסני מובארק, שכיהן כסגנו לרגע), שבהן היה מוכיח אותי על היד הרכה שנוקטת ישראל מול חמאס. באחת השיחות הללו הוא שאל: "מדוע צריכים לאפשר לחמאסניקים הללו לקבל כל כך הרבה דלק לרצועה? מדוע צריכות המכוניות שלהם לנוע ברחובות עזה? צריך לאפשר להם את החיים במינימום ההכרחי".

בתחילה השבתי לו על כך שמי שחש שאין לו מה להפסיד, עלול לגרום נזק כבד יותר מזה שיש לו מה להפסיד. אחר כך דיברתי על מוסר יהודי, אבל הוא כבר לא היה איתי.

מאוחר יותר אמרתי לו: "גנרל, אם נצא עכשיו שנינו מן הדלת, ומצלמות הטלוויזיה יעוטו עלינו וישאלו על יחסה של ישראל לחמאס בעזה, האם לא תבקר את ישראל על יחסה האכזר לתושבי הרצועה, ועל כך שהיא מונעת מהם את האפשרות לחיים נורמליים?" סולימאן צחק ואמר שבמשרדו (המהודר מאוד) לא מסתובבים עיתונאים.

הטעות של שרון

השיחות הללו עם האיש הפיקח והציני הזה, שהיה ממונה על התיק הישראלי־פלשתיני, והגיע לעיתים תכופות לירושלים ולרמאללה, הן הסיפור כולו בקליפת אגוז. למדינות ערב החשובות ולישראל יש שורה של אינטרסים אסטרטגיים דומים - מול איראן, מול האיסלאם הקיצוני ומול גורמים נוספים באזור ובעולם - והדברים הללו נאמרים באופן הגלוי ואף הבוטה ביותר בשיחות סגורות עם מנהיגיהן.

אבל כשהדבר מגיע לדיפלומטיה פומבית, הכל משתנה. המבקרת הגדולה ביותר של ישראל על פגיעה בזכויות אדם במהלך צוק איתן היא מצרים, ואילו ירדן, כחברה בלתי קבועה במועצת הביטחון, מעלה בימים האלה את הטיוטות הקיצוניות ביותר להצעות החלטה אנטי־ישראליות. 

אם כך, מדובר בדו־פרצופיות? מוסר כפול? לא בדיוק. זאת כיכר תחריר, או כל כיכר אחרת לצורך העניין, שמאיימת על כל מנהיגי ערב, שהצליחו לעבור את האביב הערבי ללא דמוקרטיזציה של ממש. הם יודעים שאירועי כיכר תחריר עלולים להתרחש שוב, ולכן הם חייבים להקשיב לקול ההמון שרוצה בפתרון הבעיה הפלשתינית. זו הסיבה לכך שהנשיא אנואר סאדאת עמד על כך שחלק ניכר מהסכמי קמפ דיוויד שנחתמו ב־1978, יוקדש לבעיה הפלשתינית ויתווה את פתרונה, אף שהפלשתינים לא היו חלק מן המשא והמתן (מה שלא סייע לו למנוע את הדחתה של מצרים מן הליגה הערבית ואת העברת משרדי הליגה לתוניסיה).

המנהיגים הערבים רשאים להיות ציניים לגבי הבעיה הפלשתינית ולהזדהות עם חלק מן הטענות של מנהיגים בישראל על התנהגות מנהיג הפלשתינים, אבל - גם אם הם רוצים בכך - אין הם יכולים להרשות לעצמם לעמוד לצד ישראל בוויכוח עם הפלשתינים.

הם אומרים לנו, חזור ואמור, כי קואליציה מזרח־תיכונית פרגמטית, שישראל היא חלק ממנה (ולא רק מישהו שמתקבל ביציאה מן המטוס בלי לעבור את ביקורת הגבול ומגיע לארמון הנשיא או המלך כדי לקבל מידע על שיחותיהם של אחרים) תוכל לקום רק אם תיפתר הבעיה הפלשתינית.

ב־2002 עשה העולם הערבי -  בהובלת ירדן וסעודיה ובתמיכה נלהבת של מצרים ומדינות המפרץ - צעד נוסף לכיוון פתרון הבעיה הפלשתינית בדמות היוזמה הסעודית. במקום לקבל את היוזמה כמהלך דרמטי הראוי להערכה ולהסכים לראות בה עמדה שמאפשרת קיום משא ומתן רציני, דחה אותה ראש הממשלה דאז, אריאל שרון.

שרון לא האמין כי הערבים מסוגלים להיות שותפיה של ישראל למשא ומתן; הוא ראה בכל רעיון שכזה מלכודת לישראל והעדיף את המהלך החד־צדדי, שבמסגרתו נסוגה ישראל מרצועת עזה ופינתה יישובים בגדה המערבית. עד היום לא חזרה בה ישראל באופן רשמי משלילת אותה יוזמה ערבית, שהעיקרון המרכזי בה הוא שישראל תעשה שלום עם שכניה, והעולם הערבי (והמוסלמי) יכירו בה וינרמל את היחסים עימה.

מפגש האינטרסים בין ישראל ובין מדינות ערב הפרגמטיות, אשר בא לידי ביטוי באופן בולט בצוק איתן כפי שלא קרה מעולם, הוא הזדמנות לעתיד אחר, לא רק בהקשר של הסכמים של יום המחר ובניסיון למנוע סיבוב נוסף של אלימות, אלא גם בהקשר של היחסים בין ישראל ושכנותיה לטווח ארוך.

בזמן שארה"ב מושכת את ידיה מן הסכסוך, ואירופה שקועה בענייניה, מצרים של סיסי מביעה עניין מחודש לסייע במציאתו של פתרון לסכסוך, והיא עשויה להעניק מטרייה לא רק להסכמי הפסקת אש, אלא גם למהלך של מו"מ להסדר מדיני בין ישראל ואש"ף, כפי שעשתה מצרים של מובארק בינואר 2001. אז היא אירחה את "שיחות טאבה", כשארה"ב היתה רחוקה מאוד מלעסוק בנושאי המזרח התיכון.

המטרה כרגע צריכה להיות ניסיון להגיע לפחות להסדר חלקי בדרך להסדר קבע, כאשר היוזמה הערבית משמשת אופק לפתרון הקבע. רק מהלך שכזה יאפשר לישראל לנצל את המצב החדש שנוצר באזור, שעשוי לאפשר לנו למלא תפקיד משמעותי בקואליציה הפרגמטית. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו