כיבוי שריפות נרחבות - רק עם מטוסי כיבוי

מטוסי כיבוי יעילים בהשתלטות על שריפות המתפשטות על פני שטחים נרחבים, כמו השריפה המשתוללת בכרמל. הכיבוי מן האוויר מאפשר לדייק בהטלת חומרי הכיבוי – מים או חומרים מדכאי שריפות, ולפגוע קרוב מאוד למוקד הבערה. כיבוי מהקרקע בשריפה כמו בכרמל מוגבל, כפי שנוכחנו, ביכולתו להתקרב אל מוקדי האש, וזו אחת הסיבות מדוע שירותי הכיבוי, למרות המאמצים ההירואיים שעשו כבאי ישראל הראויים לכל שבח, התקשו להשתלט על האש במשך שעות ארוכות.

איך מכבים את השריפה? מסוקי הכיבוי, מדגמים שונים, משתמשים ב"דלי" (Bucket) – מיכל גדול התלוי מתחת לגחון המסוק, שממולא בריחוף מעל אגם או מקור מים אחר ונפתח מתוך תא הטייס מעל אתר השריפה, כשהמים, בערך 3,000 ליטרים, נשפכים מתוכו. מסוק מסוג זה, כך נמסר, יגיע אלינו מקפריסין.

מטוסי הכיבוי נחלקים לשני סוגים עיקריים: מטוסים הממריאים משדות תעופה ומטוסים אמפיביים המסוגלים לנחות ולהמריא ממשטחי ים או אגמים. לסוג הראשון שייך המטוס הנחשב למטוס הכיבוי הגדול בעולם – אוורגרין סופרטאנקר, שהוא מטוס ג'מבו (בואינג 747-200) שהוסב למטוס כיבוי. מטוס כזה יכול להטיל כ-100 אלף ליטרים של מים בבת אחת. מיכל הכיבוי שבבטנו ממולא באותה שיטה בה ממלאים דלק במטוס ונדחף החוצה בכוח הכובד או באמצעות לחץ הידראולי.

המטוסים שיגיעו אלינו מיוון, לעומת זאת, שייכים לקטגוריה של המטוסים האמפיביים. אלה מטוסים שנבנו במיוחד לכיבוי שריפות, והם מסוגלים לנחות על משטח מים, לשאוב את המים לבטנם (בערך 5,500 ליטר) ולהטיל אותם על מוקד השריפה. ליוונים, שמדינתם מוכת שריפות, יש מטוסי כיבוי מדגם CL-215 סקופר מתוצרת קנדה, שהם סוס העבודה העיקרי בכיבוי שריפות בעולם. סימן היכר מובהק של מטוסי אלה הוא מיקום המנועים שלהם – מעל הכנף – כדי שלא יירטבו בעת הנחיתה והמילוי על פני המים. גם לרוסים יש מטוסי כיבוי מתוצרתם, משתי הקטגוריות: איליושין IL76 מוסב לכיבוי, וברייב Be200 – מטוס אמפיבי סילוני המסוגל לשאת כ-12 אלף ליטרים של מים ומצטיין בסבב מהיר במיוחד.