המילים שמתארות יותר מכל את מה שעבר עלינו אתמול, ובוודאי ימשיך ללוות אותנו גם בימים ואולי אפילו בשבועות הקרובים, הוא חוסר אונים. חוסר אונים מול הטבע האימתני, שהכריע אותנו ושאילץ אותנו לעזוב את הבית שבנינו במשך שנים, בלי לדעת מה יעלה בגורלו. זה התחיל בשעות הצהריים. בשלב הראשון התמקדנו בהעלאתם של כל ילדי הקיבוץ על אוטובוסים ופינוים למקום בטוח. במהרה המצב הלך והחמיר. הכבישים נסגרו ולא היה ניתן עוד להיכנס לקיבוץ, אך גם אז עוד לא עיכלנו את גודל האסון. הילדים הקטנים היו בכלל באופוריה, שמחו שחגיגות החנוכה "נמשכות", שההורים לא אוספים אותם ושהם לא הולכים לישון. באופן אירוני הפינוי שלהם היה דווקא מלווה בחיוכים, בשמחה ובהמון צחוקים. אבל הצחוק היה רק מבחוץ. מבפנים - נאכלתי מדאגה. דאגתי בעיקר לילד הקטן שלי שלא הבין מה קורה סביבו ולא הפסיק לשאול שאלות. שאלות שלא היו לי עליהן תשובות. 28 שנים אני חיה בבית אורן. הגעתי לקיבוץ עוד לפני שהתגייסתי, שם נישאתי ושם נולדו שלושת ילדיי. אין לי בית אחר, ואתמול הבית, שבעלי ואני בנינו במו ידינו ב-30 השנים האחרונות, נחרב. כל ההיסטוריה שלנו, כל מה שבנינו - ירד לטמיון. קשה לקלוט את גודל האסון כשעסוקים כל הזמן בדאגה לשלומם של כולם, ובעיקר של הילדים. אבל לאט-לאט נופל האסימון, וזה כואב. השאלות לא מפסיקות לצוץ: מתי נחזור לשם, ומה בכלל נמצא שם? אני מנסה להדחיק את המחשבות הטורדות ואת הדאגות הבלתי פוסקות, אבל קשה לי להתעלם מהתמונות שלא מפסיקות לצוץ מהבית, מקטעי הווידיאו ומהצילומים שהצלחתי להוציא, וזה מתערבב לי עם הבית המוכר והנעים שבנינו - שאולי כבר לא יהיה. היום שני הילדים הגדולים שלי חוזרים מהצבא, ואני לא יודעת לאן להגיד להם לבוא. לאיזה בית הם יכולים לחזור? את החוויה הזאת אני לא מאחלת לאף אחד.
לאן אגיד לילדיי לחזור?
מערכת ישראל היום
מערכת "ישראל היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.
