גאווה ישראלית

פעם, כשהקניון עוד לא היה חלק מהמפעל הציוני והמגפר היתה נעל הספורט הידידותית ביותר של התלמיד הישראלי, היינו מבקרים במגדל שלום כאילו ביקרנו היום במגדל בורג' חליפה בדובאי (הגבוה בעולם). מינימום.

אנחנו, הילדים, היינו מודעים לעובדה שגורד השחקים הראשון של תל אביב ("גאווה ישראלית") והבניין הכי גבוה במזרח התיכון בשנת חנוכתו (1965) נבנה על הריסות מבנה גימנסיה הרצליה המרשים. סלחנו כי קיבלנו את ה"כלבו שלום" במקום, חנות הכלבו המפורסמת שבה רכשו המבוגרים בשמים כמו בחו"ל והילדים טיפסו לקומה השנייה כדי לגעת בדגמי הכדורסל האחרונים. אם להורים היה קצת זמן היינו עולים לגג המגדל כדי לשחק בפארק השעשועים "מאירלנד". על גג המגדל, אגב, היינו משוכנעים שאנחנו על גג העולם. היו זמנים.

ביקור אחד במגדל שלום לא אשכח לעולם: זה היה ב-27 ביוני 1976. הוריי לקחו אותי לכלבו כדי לקנות תלבושת ספורט, אך יום החג הפך לסיוט. "מה אתה עושה כאן-", שאלה את אבי אחת העובדות, שהכירה את הוריי לא יותר משתי דקות אחרי שנכנסו לחנות. "מה אתה עושה כאן בזמן שחטפו לך מטוס-". פלאפונים היו אז רק בסרטי ג'יימס בונד, כך שאבי לא יכול היה לדעת שטיסת 139 של אייר פראנס שבה הוא טיפל, שיצאה מתל אביב לפאריס, נחטפה לאחר שנחתה לחניית ביניים באתונה. חזרנו מיד הביתה ואבי מיהר לשדה התעופה. שבוע אחרי מבצע החילוץ הנועז באנטבה חזרנו למגדל כדי להשלים את הקנייה.

השנה טיפסתי לפסגת בורג' חליפה בדובאי (818 מטרים). אני חייב להודות כי 142 המטרים של מגדל שלום מרשימים אותי יותר. אולי כי זה בתל אביב. ואולי כי זה היה הרומן הראשון שלי עם מגדל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו