הסיבה החצי רשמית מדוע אירלנד מתעקשת שלא לקבל סיוע של עשרות מיליארדי דולרים היא "גאווה". חלק מהפרשנים באירופה מתפלצים למראה הממשלה האירית שמעדיפה להיכנס עם הראש בקיר - רק לא לקחת סיוע שיציל אותה מפשיטת רגל ועלול לדרדר או אפילו לפרק את גוש מדינות היורו. אבל יש עוד סיבה, שמציגה את המצב באור שונה. הסיבה היא שתוכניות הסיוע הנדיבות הללו, גם אם הן יבואו מהאיחוד האירופי, הן למעשה מיטת סדום שבה כופתים את הצמרת של המדינה החייבת לסידרה של תנאים דרקוניים: "תשלמו ככה וככה, תקצצו במשרד הזה, תקצצו מהמשרד האחר". מי שקנו לעצמם את הדימוי הזה היו אנשי קרן המטבע הבינלאומית ש"חילצו" כך מדינות באסיה במשבר של 1998. הם היו קשוחים ואכזריים, והתוצאה - מדינות על סף קריסה פוחדות להזמין כלכלנים כאלה לפתחן. האיחוד האירופי מנסה להתנהג כמו המשפחה שרוצה לטפל בכבשה השחורה שלה, הילד שהסתבך עם החובות. אבל הוא עושה את זה בסגנון של צלצול לטוני סופרנו: "בוא לטפל לנו בילד, טוני". אז מה הפלא שהילד לא רוצה. לנו רק נותר לספר לו: "מצטערים - בסוף הפרק הזה, טוני יגיע".
