כרונולוגיית הדמים של החודשים האחרונים מצביעה שוב על הקלות הבלתי נסבלת של האצבע המונחת על ההדק - והמטרה היא נשים. ביוני ניסה גבר לרצוח את חברתו, ורק רגע לפני שהושלכה מהקומה השלישית בתל אביב הצילה אותה אחותה שספגה מכות עזות. בספטמבר, גבר אחר במקום אחר ניסה לרצוח את אשתו. הגבר ירה בנשק אוטומטי לעבר אשתו ששהתה בבית המשותף. האישה נפצעה באורח קל ואחותו של היורה נפצעה אנושות. באוקטובר נרצחה אישה בת 24 מכיוון שרצתה לעזוב את בן זוגה, והשכנים ההמומים טענו כי בשנת 2007 באותו הבניין נרצחה בידי בן זוגה אם לתשעה ילדים. השבוע, בעיר אחרת, גבר אחר פצע קשה את בת זוגו, לעיני ילדתם בת ה-3. בביה"ח הוא טען "היא משגעת אותי". וזו רשימה חלקית.
אם כן, בעצב גדול ניתן לשאול, מה משותף לאתיופית, לרוסייה, לצברית ולערבייה? בישראל 2010 כולן יכולות להירצח בידי גברים. הסטטיסטיקה צורבת, הכתבות בטורי החדשות מרוחות בדם וגופות עטופות בסדין מו-צאות על אלונקה ממה שנהוג לכנות בשפה המשטרתית-תקשורתית "זירת האירוע". אבל זירת האירוע היא לא רק שם. הזירה אינה בית כלשהו בשכונה כלשהי. זירת האירוע אינה מוגבלת ואין היא תחומה בזמן.
בישראל 2010 דרושה ליגת נשים כדי להוריד פוסטר סקסיסטי ממרכז תל אביב, וגם זה בלי להצליח לגדוע את גרורותיו אשר ממשיכות להופיע בכל שביל ושעל. דרושה ליגת נשים כדי שנשים לא ימשיכו לקדם מוצרים באמצעות זילות גופן. דרושה ליגת נשים כדי שבמדינת ישראל 2010 נשים לא ירוטשו באמצעות צילום שמחטב ומעצב אותן לעמוד במודל לא ריאלי. בישראל 2010 נשאלים חברי רשתות חברתיות "האם X היא כוסית-" כחלק משאלון מקובלות, או השד יודע מה. בישראל 2010 נחשף הציבור לאחרונה, ערב ערב ממש, לסידרה בשם "מחוברים", שהתמה המרכזית המשותפת לגברים שהשתתפו בה היתה וידויים פומביים על רצונם להשיג עוד ועוד "כוסיות".
דוגמאות נוספות לא חסרות, ואפשר למצוא אותן במסגרת הטרדות מיניות מבית היוצר של בעלי שררה. גם תיקים שנסגרים חדשים לבקרים בשל היעדר ראיות מספקות מותירים נשים נבוכות, שקופות, שנלחמות את עצמן לדעת. האלימות מתבטאת גם מצד יצרני אופנה הדורשים מנשים לרעוב כדי לצמצם את גבולות גופן לטווח שבין 0 ל-1, או להלך שמונה שעות ביום על דוקרני קרח בשם המראה החיצוני.
בישראל מונהגים שפה ושיח שמכפיפים את האישה למאווייו של הגבר-גבר. הרוח אצלנו מעבירה מסר אשר טוען כי גוף האישה הוא גוף מותר, פרוץ וחסר גבולות, מושא לריור ולאלימות המופנים כלפיו. אי לכך, הטרגדיה הנוספת אשר סובבת כל פרשיית אלימות כלפי נשים היא בחוסר האפשרות להגדיר באמת את "זירת האירוע" ואולי גם את "החשודים המרכזיים בפרשייה".
בעידן זה, שבו נשים נרצחות ללא הרף, על כולנו - ארגוני נשים, רשויות החינוך, סמכויות רווחה וחקיקה, גברים ונשים כאחד - להתאגד ל"ליגת נשים" כדי לפקח, לבקר ולהתנגד, וכדי לעצור את סטטיסטיקת הדמים המחרידה.
הכותבת היא ד"ר לסוציולוגיה, המסלול האקדמי, המכללה למינהל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו