לאורך כל ימיה הארוכים של הלחימה בעזה הובעה בישראל התקווה כי ברגע שיידומו התותחים וייפסק ירי הטילים, ייצאו מנהיגי חמאס ומפקדיו מן הבונקרים שבהם הסתתרו, ייחשפו להרס הנורא שנגרם לרצועת עזה בשל החלטתם לצאת לעימות עם ישראל, יפנימו כי הובסו בקרב ויירתעו הרתעה אמיתית ועמוקה מלחדש את הלחימה בישראל - לא עתה, ולא בחודשים ובשנים הקרובות.
אבל בפועל קרה ההפך הגמור. משהוכרז על הפסקת אש ולאנשי חמאס, גם אם נותרו חבויים במחבואיהם, נתחוור היקף ההרס, הגיעו הללו למסקנה כי עליהם להמשיך לירות, גם באופן מוגבל ומרוסן. על חרטה על שגררו את תושבי הרצועה להרפתקה היקרה והכואבת הזו, כפי שהשמיע בשעתו חסן נסראללה לאחר מלחמת לבנון השנייה, אין כמובן מה לדבר.
כבר טרם מבצע צוק איתן ידענו כי עזה אינה לבנון, וכי מנהיגי חמאס אינם חסן נסראללה. אבל נראה כי הסיבה לחידוש האש בעזה אינה כי מימדי ההרס אינם מספיקים כדי להרתיע את חמאס, אלא נהפוך הוא - המכה שהונחתה על חמאס היא אנושה כל כך עד שאין לו ברירה אלא לדבוק במסלול העימות, שהפך עתה למאבק קיומי על עתידו כתנועה המתיימרת להנהיג את העם הפלשתיני.
לחמאס אין, אפוא, מה להפסיד והוא חש שהוא מצוי במלכודת הסוגרת עליו נוכח הדילמה שבה הוא מצוי: הצורך לבחור בין חזרה למצב טרום פרוץ העימות עם ישראל - שומר על שלטונו ברצועה ועל נשקו אך הסגר על הרצועה נותר בעינו, ומנגד, תהליך נרחב שאליו דוחפות ישראל ומצרים של שיקום תמורת פירוז, תוך כדי מעורבות בינלאומית נרחבת בנעשה ברצועה.
השלמה של מנהיגיו עם תוצאות המבצע וחזרה לשיגרה שלפני המבצע יעמתו אותו עם בני עמו ברצועה, שידרשו ממנו הסבר על שום מה גרר אותם לעימות שאת מחירו משלם כל בית ומשלמת כל משפחה פלשתינית ברצועה.
ומנגד, מעבר לתהליך מדיני־כלכלי של שיקום נרחב של הרצועה, תוך כדי מעורבות בינלאומית ובין־ערבית נרחבת, מאיים להביא את חמאס בין הפטיש הישראלי לסדן המצרי, כשברקע מחכה אבו מאזן - חלש ככל שיהיה - המקווה ליהנות מהיחלשות התמיכה בחמאס ברצועה. שהרי אולי בגדה מתגברות ההפגנות בזכות חמאס וקיימת התלהבות מהישגיו הצבאיים - אלו האמיתיים ובעיקר המדומים - אבל בעזה יודעת האוכלוסייה את האמת וממתינה בייאושה לתקווה ולאלטרנטיבה, גם אם בלית ברירה. ובהיעדר תקווה או אלטרנטיבה, היא תיאלץ לשוב ולהסתופף תחת דגל חמאס.
מנקודת שפל זו יוצא, אפוא, חמאס למלחמת הישרדות, שמטרתה לאלץ את ישראל ואת מצרים לקבל הסדר שיבטיח את המשך שלטונו כתנועה חמושה המובילה את הרצועה, ושכל הקורה בה - בעיקר השיקום הכלכלי - נעשה לפי תכתיביה. במצבו הנוכחי אין לחמאס מה להפסיד מחידוש האש, שהרי עוד יום של הפצצות ישראליות - מרוסנות יש להודות - אינו מעלה או מוריד לאנשיו. בכך הוא מנצל את נקודות התורפה בעמדה הישראלית: הנכונות להשלים עם המשך שלטון חמאס ברצועה והרצון לשוב לשיגרה ולסיים את העימות.
בפני ישראל ניצבת כעת דילמה כואבת: האחת, להכריע את חמאס ולמוטט את שלטונו, מהלך אפשרי צבאית ומדינית שאין הממשלה ואין צה"ל מעוניינים בו, ולחילופין, להגיע עם התנועה להסדרה שתעניק לחמאס אוויר לנשימה, במחיר נסבל לישראל, בתקווה שהושגה הרתעה במהלך המבצע ושבתהליך הדרגתי יעלה אולי בידי ישראל ומצרים להכריע את חמאס בזירתו שלו - בזירה הפלשתינית.
