יעד ההרתעה הושג

עדות שקר היא עניין נורמטיבי ומוסרי. לבית המשפט שהרשיע את ח"כ צחי הנגבי בעבירה זו לא היתה ברירה אלא להשית עליו קלון. אלמלא נהג כך היתה עדות השקר הופכת לעבריינות ברמה של השלכת אשפה על המדרכה או חניה עליה במקום אסור. בשמונה השנים שעשה הנגבי בחקירות ועל ספסל הנאשמים אירע מהפך בעבירות המיוחסות לו. תחילת המהלך היתה בחקירה אם כשר הממונה על המשרד לאיכות הסביבה עסק במינויים פוליטיים בסיטונות. עד אז כמעט לא הסתיר זאת. משהובררה לו חומרת העניין, פעל להסתיר את האמת ולשבש את המידע, וזה היסוד השקרי להרשעתו.

ייתכן כי אילו המשיך להודות כי עסק במינויים פוליטיים ולא ניסה להסתיר זאת, היה מורשע בעניין המקורי, ועתה יכול היה בית המשפט להימנע מלהשית עליו קלון. שכן מינויים פוליטיים היו בבחינת מגיפה בקהילה הפוליטית, והנגבי היה ראשון לעמוד לדין וטרם נקבעה נורמה, או כפי שנהגה לומר אמו גאולה כהן - "כולם נהגו כך, אבל הוא עשה כן בפומבי, מן המקפצה", אך משניסה להסתיר זאת הפך הקלון לבלתי נמנע.

בצעד שהעיד כי לא הפנים את הכלל של "סוף מעשה במחשבה תחילה", קבע אתמול השופט צור כי יש להעביר את ההכרעה בסוגיות הקלון לכנסת. אך מי יאמין לכנסת אם תקבע קלון לאחד מחבריה, אך תטהר ממנו עמית אחר? אף לא איש.

רק שראוי כי בכך תגיע הפרשה לקיצה. נכון שהפרקליטות סיימה את המשפט ורק חצי תאוותה בידה שכן לא השיגה הרשעה בעניין המותר והאסור במינויים פוליטיים, אבל יש לכך חשיבות משנית. מפני שממילא החלטה של ביהמ"ש אינה בבחינת הלכה; והנורמה המותרת או האסורה תידון במשפט על המינויים הפוליטיים של אהוד אולמרט, שהיקפם ועומקם רב משל הנגבי; ועיקר העיקרים הוא שמאז הועמד זה לדין נרתעים פוליטיקאים ממינויים בעייתיים כאלה מחשש לזרועו הארוכה של החוק, והיעד של ההרתעה הושג.

אין נחיצות שפרקליטות המדינה תערער על הזיכוי; ואין טעם שהנגבי יערער על הקלון. שלטון החוק יצר מציאות רצויה, וקור רוחו של הנגבי יאפשר לו לשלם את חובו לחברה ולחדש את פעילותו בבוא הזמן. די.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו